אחד הממצאים הבולטים נוגע ללימודי שחייה בבתי הספר. לפי ממצאי המחקר, רק 25% מהילדים המתגוררים באשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים השתתפו בשיעורי שחייה במסגרת מערכת החינוך, לעומת כ-60% מהילדים ברשויות מבוססות. בקרב ילדים בחברה הערבית שיעור ההשתתפות היה נמוך אף יותר ועמד על 20.5% בלבד.
במקביל, שיעור מקרי המוות מטביעה בקרב ילדים ערבים נמצא גבוה פי 2.43 בהשוואה לילדים יהודים. לדברי החוקרים, אחת הסיבות לפערים היא היעדר תשתיות מתאימות ללימודי שחייה בחלק מהיישובים, לצד קריטריונים של משרד החינוך המקשים על הפעלת התוכנית דווקא באזורים שבהם היא עשויה להיות חיונית במיוחד.
נתון נוסף שעלה מהמחקר נוגע לזמינות גני משחקים ציבוריים. ברשויות יהודיות נמצא בממוצע גן משחקים אחד לכל כ-495 ילדים, בעוד שברשויות הערביות עומד יחס זה על גן משחקים אחד לכל 179,265 ילדים. החוקרים מצאו כי ככל שמספר הילדים לכל גן משחקים גדול יותר, כך שיעורי התמותה של ילדים מהיפגעות בלתי מכוונת במרחב הציבורי גבוהים יותר. לדבריהם, מדובר בממצא הממחיש כיצד השקעה בתשתיות בטיחות ופנאי עשויה להשפיע גם על בריאותם ובטיחותם של ילדים.
החוקרים מסבירים את התופעה באמצעות "חוק הטיפול ההפוך", מצב שבו דווקא האוכלוסיות הנמצאות בסיכון הגבוה ביותר נהנות מהנגישות הנמוכה ביותר לשירותי מניעה. לדבריהם, בעוד שילדים בפריפריה וביישובים מוחלשים חשופים יותר לסיכונים סביבתיים, ההשקעה בתשתיות שנועדו לצמצם את הסיכון אינה מותאמת לצרכים בפועל.
"ממצאי המחקר מראים כיצד המערכת עצמה מחוללת פערים בין אוכלוסיות שונות", אומר ד"ר אגם אביעד, "שיעורי השחייה המתקיימים במסגרת בתי הספר מוטים בפועל לטובת יישובים מבוססים, בעוד שבפריפריה ובחלק מהיישובים חסרות תשתיות מתאימות ללימודי שחייה. דווקא הילדים שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר נהנים מהנגישות הנמוכה ביותר לתשתיות מניעה ובטיחות. צמצום הפערים מחייב מדיניות מתואמת הכוללת תכנון עירוני, חינוך ותקצוב דיפרנציאלי, כדי שכל ילד בישראל יזכה לאותה רמת הגנה והזדמנות לחיים בטוחים".
התרעות פיקוד העורף