חלק מפצועי המלחמה הזו עברו שנה קשה מאוד של ניתוחים, טיפולים, כאבים והתמודדות נפשית. המציאות הביטחונית לא הקלה עליהם, בסבב "שאגת הארי" במרץ האחרון ובעימות הקצר מול איראן בשבוע שעבר.
בוכה כל היום
אברהם, יליד סודן, שעלה לארץ לפני כ-20 שנה, נפצע אנושות בפגיעת טיל איראני ברחובות. "אני לא זוכר הרבה מאותם רגעים, רק זוכר שהייתי בשירותים כשהתחילה אזעקה. לא הספקתי לצאת משם לממ"ד ושמעתי פיצוץ עז", הוא משחזר.
"המבנה כולו קרס עליי ברגע. מעוצמת הפגיעה איבדתי את הכרתי מיד, ואת החילוץ אני לא זוכר. הזיכרון היחיד שלי מאותן דקות הוא קולות עמומים של אנשים שקראו לעברי מבין ההריסות. למזלי, כוחות ההצלה הגיעו במהירות. פוניתי לקפלן, שם הייתי בשלב ראשון בלי הכרה, מורדם ומונשם, במשך שבוע. הרופאים לא חשבו שאצא מזה בחיים. המזל הוא שהייתי לבד בבית. אני גרוש, ויש לי בן, בן 25, שבאותו זמן לא היה אצלי".
אברהם, העובד זה 17 שנה בחנות "גרעיני עפולה" בעירו, חזר לאחרונה לעבודה. "נאלצתי לעבור סדרה ארוכה של בדיקות ראש ומעקבים רפואיים, ורק לאחר מכן אישרו לי לחזור לעבודה", הוא מספר. "אני אוהב מאוד את העבודה שלי. בלעדיה הייתי מאבד את שפיותי בתקופה הזו. המעסיק שלי סייע לי מאוד בחזרה לשגרה ותמך בי לכל אורך הדרך".
שום מקום לא מרגיש בטוח
כוחות ההצלה שהגיעו למקום פינו את אמבון לבית החולים איכילוב. "כשהגעתי לבית החולים, והבנתי את חומרת הפציעה, נכנסתי למצב מורכב מאוד", היא אומרת. "במשך שלושה שבועות הייתי עיוורת לגמרי. לא הייתה לי אפשרות לפתוח אפילו את העין הבריאה שלי. במצב כזה אתה נאלץ להסתמך על אנשים אחרים, על המשפחה והחברים. אין לך דרך לעשות בעצמך דברים בסיסיים כמו לאכול, לשתות, להתקלח או ללכת לשירותים".
"זה באמת חוסר אונים, והתחושה הזו של חושך תמידי היא דבר נורא ומדכא מאוד. הייתי מאושפזת שלושה שבועות במחלקת עיניים, עברתי למחלקת שיקום לשבועיים נוספים, ואחר כך המשכתי בשיקום יום, שנמשך שלושה חודשים. נפצעתי בפנים, והיו לי קצת רסיסים בגוף, אבל הפגיעה הקשה באמת הייתה בראייה, בעין שמאל".
עם נכות, על קביים
קופמן הועבר חסר הכרה לטיפול ראשוני בבית החולים וולפסון, ולאחר כמה ימים הועבר להמשך טיפול בבית החולים השיקומי-גריאטרי "בית בלב" בראשון לציון. הוא שהה שם כחודש וחצי, עד ששוחרר, ועבר לדירה חלופית בבת ים. "אנחנו גרים היום בבניין ישן, ויש לנו ממ"ק, מרחב מוגן קומתי", הוא מספר. "הבניין הקודם שבו גרנו נהרס לגמרי, והבית הנוכחי נמצא ליד המקום שבו הטיל נפל. אנחנו לא מעוניינים לחכות שיסיימו לבנות באותו מקום בניין חדש, אלא רוצים לקחת את הכסף שמגיע לנו ולקנות דירה במקום אחר. המקום הזה מכאיב לנו מדי, מציף את הטראומה לכולנו. בכל אזעקה אני מתפרץ בבכי. גם בשבוע שעבר, כשהיו שתי אזעקות בסבב הקצר, לא הפסקנו אשתי, בתי ואני לבכות".
התרעות פיקוד העורף