גינה הירוקה של בית משפחת שרם לבשה אורות וצבע. נורות קטנות נרקמו לצמרות העצים, ועם רדת ערב פיזזו שפע אור על הצמחייה העבותה.
לכן הם יחגגו את לכתו. הן מתעקשות על המילה הזו, לחגוג, ולהזמין את כל האנשים שנגעו בחייו ושמלווים אותן ב-20 השנים שחלפו. "אורית איתי ברמה שהיא אפילו נושאת בחלק מהעלויות", אומרת עטרה. "זה ממש לא מובן מאליו, כי חלק מהבעיה בשכול הוא שכשאתה רוצה לעשות משהו, אתה מוצא את עצמך די לבד".
"אמרתי שם שצריך לדאוג לחיים, ופתאום יצא לי משפט כזה, שהמתים לא מחדשים, הם לא מביאים איזו כותרת, איזו בשורה, כי מבחינתם האירוע נעצר. אז אולי לכן בא לי לשמוע משהו חדש על חנן שעוד לא שמעתי. משהו שאנשים קברו בזיכרון ופתאום הוא יעלה דווקא בערב הזה, כי הוא יהיה מאוד נוכח בו".
כעת, במלאת 20 שנה לאותו הקיץ, הן מספרות על הברית הדמומה ומחזירות לטנק של גלעד את המפקד ששמר על הצוות, שידע להקשיב ושהיה אמור להיקרא על שמו. "אני מרגישה שלמרות שחלפו 20 שנה לא למדנו כלום", אומרת אורית בכאב. "כל הזמן עובר לי בראש שהלוואי שהם לא מתו לשווא. זו תחושה של כאב, תסכול ובעיקר חוסר אונים".
היא בת 41, נשואה ואם לשניים, יועצת ארגונית במקצועה. עטרה בת 53, נשואה ואם לארבעה, פסיכותרפיסטית והאחות האמצעית לישי הבכור ולחנן, שהיה צעיר ממנה ב-13 שנים. בנה מסיים בימים אלה מסלול קרבי בהנדסה קרבית. "זה צובע את הכל במחיר אחר", היא אומרת בכאב. "זה משפיע על המלחמה, על חוק הגיוס, על המחיר שאנחנו משלמים בשביל לחיות במקום הזה".
חנן נולד וגדל בערד כבן זקונים במשפחתו. "הוא היה קצת ביישן ומופנם, שלא חיפש את אור הזרקורים ובשקט ונועם פילס את דרכו בעולם", מעידה עליו אחותו. "אבל כשעלה לתיכון פתאום תפס גובה, הפך לרזה, חתיך וחביב הבנות. אפילו המורות אהבו אותו, כי הוא לא אתגר את המערכת וזרם עם כולם. הוא עשה חמש יחידות בגרות באומנות ונורא אהב לצייר וגם לרקוד.בשלב מסוים הוא אפילו התחבר לקבוצת ריקודי סלסה.
"בגלל שהיה בינינו הפרש גילים גדול, הייתי לא רק האחות הגדולה אלא גם קצת אמא. מאוד כרכרתי סביבו. כשהוא התגייס לצבא, היה לו קצת קשה בתחילה, גם עם הנשק ובעיקר עם המעבר מילד של שתי אמהות למסגרת צבאית קשוחה. אני זוכרת הרבה מאוד שיחות טלפון לתמיכה ולעידוד. לקח לו כמה שבועות עד שהוא נכנס לעניינים".
את אורית ג'ינו הכיר ב-2003, בטקס סיום מסלול שבו קיבל אות הצטיינות. גם היא הייתה חיילת, אבל לקראת שחרור. "חברה אמרה, יש לי מישהו מקסים להכיר לך, בחור חתיך שהבנות בפלוגה לא מפסיקות לדבר עליו", היא נזכרת היום. "אבל כשהגענו לטקס, ראיתי שעטרה הלכה איתו יד ביד, אז הייתי בטוחה שהיא בת הזוג שלו. היא הייתה גאה כל כך, עם חיוך מאוזן לאוזן. צילמה אותו מכל זווית אפשרית. ניגשתי אליו ולמרות שלא הצלחתי לראות את הפנים שלו, כי הוא היה מלא אבק, שנינו הרגשנו פרפרים. קבענו לרקוד סלסה ומאז כמעט כל ערב היינו רוקדים סלסה ברחבת האבן של הגדוד ברמת הגולן".
אורית: "כשחזרנו לבסיס, חנן פתח את הארונית שלו והראה לי את התמונות של המשפחה, האחות, האחיינים. זה היה מאוד חשוב לו. בדיוק כמו שהחיילים שלו היו חשובים לו. ראיתי אותו מתפוצץ על אחד מהם כשהבין שהוא לא התחשב בחבריו. היה לו מאוד קשה עם אנשים שרואים רק את עצמם, כי הוא היה אדם של ראיית האחר. ההורים שלו סיפרו לי שכשהוא היה בן 15, אחיו חלה בסרטן, אז כאות הזדהות איתו, חנן עשה קרחת".
הם הספיקו להיות ביחד כמעט שנתיים. חנן התגייס לשריון, עבר מסלול לוחם, קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים ושירת כקצין ומפקד מחלקה בגדוד 71 של חטיבת המחץ. "הוא סיים את המסלול כחניך מצטיין, יצא לבה"ד 1 ואז להשלמה חֵילית", מספרת אחותו. "ושבועיים לפני סיום אמר לי, אני צריך שבעלך ידבר עם האחראי עליי שידיח אותי, כי החיים של החיילים בידיים שלי ואני מרגיש שאני עייף מדי ולא מספיק מוכן. אם אפרוש, לא אוכל לחזור, אבל אם ידיחו אותי, אוכל לחזור ולעשות את כל הקורס מחדש. אז דיברתי עם ניר בעלי וכך היה. הוא הודח, עשה שלושה חודשים בתור מפקד טנק בהכשרה, חזר לשיזפון ועשה את קורס קציני השריון מחדש".
"יצאתי למרפאת שיניים, ועשר דקות אחר כך בת הדודה שלי התקשרה ואמרה, תחזרי הביתה. לא הבנתי למה, אבל חזרתי על עקבותיי. מרחוק ראיתי דמות בקומה הרביעית עם דפדפת. עברה לי מחשבה בראש, מה קורה שם, אולי חנן נפצע ולכן אמרו לי לחזור מהר. פתחתי את הדלת וראיתי את אמא של חנן יושבת על הספה ובוכה ואבא שלו שעון על הקיר חיוור כסיד. ומלא קצינים בבית. שאלתי, מה קורה פה? ואמא של חנן אמרה, זו החברה שלו. הלכתי אחורה ואמרתי, הוא לא מת, נכון? אתם טועים. הוא פשוט אמר שהוא לא יהיה זמין".
הבוקר ההוא צרוב בזיכרונן כיום אתמול. "הגיע המג"ד ונתן לנו בריף למה שמחכה לנו", מספרת עטרה. "אני לא זוכרת מה הוא אמר בדיוק אלא רק שביקשתי שהוא יגיד לי שחנן לא סבל, שהוא מת במקום. תמיד ידעתי שהוא חטף כדור בלב. רק לפני שנתיים הבנתי שלפי התחקיר, שלא פורסם במלואו, המחבלים הוציאו את אחי להורג. הם שלפו אותו ואת פבל מהטנק, הורידו אותם על הברכיים וירו להם בעורף. אני לא יודעת למה הם לא חטפו אותם. חנן היה פצוע בכתף, רועי נפצע ואיבד את ההכרה, ורק את גלעד, שהיה פצוע פחות קשה, הם לקחו לעזה".
אורית: "שאלתי אותו, איזה מפקד היה חנן, איך חווית אותו? וגלעד אמר, הרגשתי שהוא קשוב אליי, שאני לא לבד, שהוא דוגמה אישית בשבילי, ושיש לי על מי לסמוך".
לעיתים קורה שבהשוואה למשפחה הגרעינית, המקום של בת הזוג רגיש ומורכב יותר. בניגוד להיום, באותה תקופה לא הייתה הכרה רשמית של משרד הביטחון בחברות של הנופלים. אבל אורית לא הרגישה שקופה ולו לרגע. "לא הרגשתי שיש אותם ויש אותי", היא אומרת היום. "הדבר היחיד שלא עשיתי, ושאני מצטערת עליו עד היום, הוא שלא ביקשתי להיפרד מחנן. זה רדף אותי. בימים הראשונים הרגשתי שאני מאבדת שליטה על עצמי. הייתי כבויה. כאובה. לא רציתי לחיות".
במסורת השריון וצה"ל, טנק נקרא תמיד על שם מפקדו. עם הפיכת החטיפה לאירוע לאומי, המונח שהשתרש בתקשורת ובציבור היה הטנק של גלעד שליט. המפקד שהוביל ונפל, נדחק לעיתים לשורה קטנה בדיווחים, והציבור נחשף לסיפור הגבורה והאובדן הטרגי של חנן ופבל רק בימי זיכרון, בעוד העיסוק היומיומי היה מופנה כולו למאבק למען גלעד.
"לאמא שלי חרה שמזכירים את מניין הימים שגלעד שליט בשבי ולא אומרים שזה מניין הימים של הנופלים באירוע", אומרת עטרה. "אבל לי זה לא הפריע, כי הבנתי שהצמידות הזו בין חנן וגלעד כנראה תישאר לנצח. אני זוכרת שכשקמתי מהשבעה וחזרתי הביתה, התקשרתי להורים של גלעד שליט ושאלתי במה אפשר לעזור. הייתי צריכה לעשות משהו. הרגשתי כאילו כורתים לך איבר בגוף. אז עדיף היה לטפל באורית וללכת לצעדות של גלעד".
אורית: "המתים לא מחדשים. כוחם של החיים היה הרלוונטיות של להתמקד במי שחי. וגם הייתה מלחמת לבנון השנייה, ו-119 נופלים. חנן נכנס לתוך הפול הזה, וכשהזכירו את מניין הימים שגלעד בשבי, מבחינתי זה היה מניין הימים שחנן לא פה. גם ההורים של גלעד לא שיתפו פעולה או נעזרו בנו. הם מאוד אהבו את הפרטיות שלהם, אבל היה בינינו קשר. הלכנו להפגנות ולצעדות במצפה הילה, והם הגיעו לאזכרות".
ועדיין, הקמפיין של המטה לשחרור שליט תחת הסיסמה, "גלעד עדיין חי", יצר לעיתים דיכוטומיה כואבת. חזרתו באוקטובר 2011 במסגרת עסקת שליט, שבה שוחררו 1,027 מחבלים בהם סנוואר, הציפה מחדש את שאלת המחיר הציבורי ואת סגירת המעגל האישית של המשפחה, שראתה את חייל הצוות חוזר בעוד בנם מת.
התרעות פיקוד העורף