התערוכה כוללת עשרות קוביות מקרמיקה שעל דופנותיהן מוטבעים צילומים של צריפים מבארי ושל חלקי פריטים ששרדו את שריפת ביתה, בהם ציור שצייר אביה שנרצח ב-7 באוקטובר. "המסר שלי בעבודות האלה הוא האפשרות לריפוי אחרי הרס כזה גדול. מסר שאומר שעם כל הכאב, אפשר גם לצמוח, שיש מקום גם לעצב וגם ליופי. שאפשר להישבר ועדיין לקום", היא אומרת.
יריד צבע טרי יתקיים ב-24-29 ביוני במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב. יוצגו בו עשרות תערוכות ותצוגות של אמנים, מעצבים וגלריות, וגם פרויקטים חברתיים.
התמודדות שתמשיך תמיד
לב, 54, אמנית קרמיקה, חברת קיבוץ בארי, נשואה ואם לשלושה, יוצרת משנות ה-20 לחייה. ב-2005 הקימה בצריף בקיבוץ בארי סטודיו שהיה, כדבריה, "מקום מכיל, מלמד ומרפא להרבה אנשים שבאו לגעת בחומר". ב-2022 הסטודיו עבר לקומה השנייה בביתה החדש, שנבנה בשכונת הכרם בקיבוץ. היא העבירה בו סדנאות קרמיקה ועסקה ביצירה עצמית, עד 7 באוקטובר.
בשעה 19:00 בערב, היא מתארת, "הגיע טנק, נעמד ליד הבית, וחיילים באו להציל אותנו. העבירו אותנו לבית ממול, שלא נפגע, ובו החלו להיאסף גם שכנים שלנו. לאחר מכן פינו אותנו לכניסת המשק, שם נפגשנו עם הבן הבכור. העלו אותנו למשאית לנתיבות, שם קיבלנו כפכפים, שמיכה ושתייה, ונסענו למלון בים המלח".
ההתמודדות עם האסון ועם האובדן עדיין מלווה אותה. "נראה לי שזאת התמודדות שתמשיך איתנו תמיד", היא מודה. "בתקופה הראשונה הרגשתי שזה כמו לחזור לחיים אחרי שאתה מת. זה להעז ללכת, להעז לצעוד, להעז לעשות את הדברים הכי קטנים, הכי פשוטים. הייתה הרגשה של ניתוק, של חוסר שייכות, של הלם".
לפרוק דרך השיתוף
היצירה, היא מדגישה, הייתה משמעותית מאוד בתהליך חזרתה לחיים. חלק נכבד מיצירתה התמקד בשברים. "התחלתי לנסוע לבית השרוף בבארי ובכל פעם לאסוף את השברים, תרתי משמע", היא מתארת. "יש לי כרגע מכולה מלאה בשברי עבודות קרמיקה שהיו בסטודיו. יש גם הרבה שברים מכל מיני דברים שמצאתי ברחבי הבית. הייתי אוספת ואוספת ואוספת, מזהה מאיפה לקוחה כל חתיכה: שבר אחד מהכוס הזאת, שבר אחר מקערה אחרת. לא יכולתי להפסיק, כי בכל פעם מצאתי עוד משהו. היו כל כך הרבה שברים. הייתי מגיעה לבית ופשוט לא יכולה להרים את הראש מהרצפה. חברים הצטרפו אליי ועזרו לי לאסוף".
לב יצרה כ-250 קוביות מקרמיקה, ועל דופנותיהן הטביעה אלמנטים שצילמה בקיבוץ ושברי זיכרונות מהעולם שהיה לה. באחת מדופנותיה של כל קובייה, המזכירה בצורתה בית, מוטבע צילום של צריף מהקיבוץ. על הדפנות האחרות רואים שברים שונים מביתה השרוף – חצי כוס, טיח, חפצים שנמצאו זרוקים. "אני קוראת לקוביות האלה שברי זיכרון ותקווה. זה סיפור שאני מביעה דרך הקרמיקה", היא אומרת. "כל קובייה היא סיפור. זה הסיפור שלי, אבל הסיפור שלי הוא גם הסיפור של הקיבוץ, הסיפור של כולם. זה סיפור יותר גדול ממני".
"היה קול קורא לקראת היריד, פניתי והתקבלתי", לב מספרת. "זה מאוד ריגש אותי. אחרי שהתקבלתי, נכנסתי לחודשיים מאוד אינטנסיביים שבהם יצרתי עוד ועוד קוביות. מי שירצה, יוכל לקנות את הקוביות במהלך היריד. באמצעות הקוביות אני רוצה לשתף את הסיפור שלי. הייתי רוצה שנישא יחד את הסיפור הזה, ושדרך השיתוף אוכל גם לפרוק".
כשביתה בבארי נהרס לפני כחודש כחלק מתהליך הבנייה מחדש של הקיבוץ, הסתיים סופית איסוף השברים. "הגעתי לבית רגע לפני שהרסו אותו, לראות בפעם האחרונה, לצלם", לב משחזרת. "עכשיו אין מה לאסוף יותר. זה הסוף לפרויקט הזה. מכאן אני רוצה להמשיך הלאה".
התרעות פיקוד העורף