"המגוחך והעצוב בכל הפרשה", המשיך יוני, "שהפתרון היחידי שצורת חיי עד כה מאפשרת לי היא להמשיך באותו חריש עמוק, באותו שדה מייגע בו אני נמצא. איבדתי את אותו הזיק החיוני כל כך לעשייה - את זיק חדוות היצירה, ההתחדשות וההתעוררות. לא פעם אני שואל את עצמי, מדוע? מדוע דווקא עכשיו? העבודה אינה כובשת אותי ואינה משעבדת אותי? טעות, זה להיפך. היא משעבדת אותי ואיני רוצה בכך. אני עושה דברים כיוון שצריך לעשותם ולא כי אני רוצה לעשותם, וחוזרת השאלה המציקה, האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך ולכלות את עצמי? תרצה או לא תרצה, חי או מת (חי כמובן) וזמן רב ככל האפשר, You're In, יהיה בסדר".
המכתב הזה, שנכתב בעיצומם של ימי ההמתנה הדרוכים לחילוץ בני הערובה הישראלים באנטבה שבאוגנדה, חושף את מצבו הנפשי של מי שעמד אז בלב אחת התקופות הדרמטיות בתולדות צה"ל. אלא שבמקביל למצוקה האישית, בתוך סיירת מטכ"ל עצמה התפתח משבר אמון פיקודי חריף סביב נתניהו - כזה שהפך לעימות גלוי בתוך היחידה וניסיון להדחתו מפיקודה, ימים ספורים לפני היציאה למבצע.
"זה לא הגיע ליוני"
"אני רואה באמת נוכחות של הרבה קצינים והם מתחילים לדבר ביניהם", סיפר מופז, "הטענות שלהם היו על דרך ההתייחסות שלו, לפעמים על ההתנהגות שלו, על חוסר הזמינות שלו... מיד הבנתי את חומרת האירוע".
מופז ביקש לעצור את השיחה והבהיר כי אין זה ראוי להתנהל כך בהיעדרו של מפקד היחידה והתחייב להביא את נתניהו לשיחה ישירה עם הקצינים. זמן קצר לאחר מכן התקשר אליו לקריה וביקש ממנו להגיע ליחידה. "הוא הגיע מהר מאוד", סיפר מופז, "נכנסנו למשרד שלו... הוא שמע את הקצינים ואמר: 'אני אשתדל לתקן ולעשות יותר טוב'".
"עשינו ארוחת בוקר גדולה, אנשים באו ופרקו את אשר על ליבם. שמעתי דברים מאוד קשים. למחרת היום נפגשתי עם שלמה גזית ראש אמ"ן. על ההתנהלות של יוני דיווחתי לראש אמ"ן עוד קודם. אמרתי לו 'תשמע, לאחר כל מה שקרה ומה שאני ראיתי ולאחר כל מה שהפיקוד של היחידה אמר, אני חושב שאין ברירה וזהו זה' (צריך להדיח אותו).
בריאיון שנערך עימו ב־2016 טען גזית: "לא התכוונתי להדיח אותו. עמדתי לקרוא לו לסדר, שכן בינו ובין קצינים רבים בסיירת הייתה מערכת יחסים לא טובה. צריך להבין שהיחידה בתקופה ההיא לא הייתה באמת צבא. זו הייתה כנופיה, ומכאן גם עוצמתה. היה אפשר לעשות שם דברים בסגנון אחר ובהתייחסות אחרת לגמרי. עם הכנופיה הזו לא היה פשוט להסתדר, ויוני לא כל כך הצליח. התכוונתי להגיד לו שייקח את עצמו בידיים". הפגישה בין השניים הייתה אמורה להתקיים כשבוע אחרי הפעולה באנטבה שבה נפל נתניהו.
בצר מספר כי נתניהו הזמין אותו אחרי הפגישה הטעונה עם הקצינים אל ביתו שבשכונת נווה רסקו ברמת השרון. "שתינו קפה ודיברנו. אלו היו שעתיים וחצי מהקשות ביותר ששמעתי בחיים שלי - יוני פתח את הלב ופרק הכל. הוא הרגיש שאין לו שום עתיד ביחידה. הרגשתי שהוא היה במצב נפשי נורא ואיום. הוא סיפר לי על המועקה הגדולה שלו בלב, נימק כל מיני נימוקים איך זה קרה ולמה זה קרה, ואמר לי: 'הקצינים הולכים נגדי. הם עקפו אותי ורוצים להדיח אותי'. הוא נהרג כאדם עצוב".
נטע זר ביחידה
בשנת 1964 שב לישראל והתגייס לצה"ל, בעוד משפחתו חיה בארצות הברית. הוא שירת תחילה כלוחם בצנחנים, ובהמשך מונה למפקד מחלקה. עם שחרורו התקבל ללימודי פיזיקה באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, אולם מלחמת ששת הימים שפרצה ב־67' החזירה אותו לארץ ולקרבות בסיני, שם נפצע בשעה שניסה לעזור לחייל פצוע.
לאחר שהועבר לשמש כמפקד פלוגה בסיירת חרוב, חזר לסיירת מטכ"ל כמפקד צוות, ובקיץ 1972 מונה לסגן מפקד היחידה. בהמשך התגייס לצה"ל גם אחיו הצעיר, עידו, ובמשך שנתיים שירתו בסיירת כל שלושת האחים לבית נתניהו.
חשוב להבין כי האחים נתניהו היו רחוקים מהדנ"א הסוציולוגי של סיירת מטכ"ל: רוב חברי הסיירת גדלו בקיבוצים, בני ההתיישבות העובדת שחונכו על ברכי תנועת העבודה, השומר הצעיר ומפא"י. הם היו מחוברים לאדמה, אנשי עבודה, פשוטים בלבושם ובהליכותיהם ופועלים מתוך קולקטיביזם מושרש.
לעומתם, האחים נתניהו חיו לסירוגין בארצות הברית ובשכונת רחביה היוקרתית בירושלים, דיברו אנגלית רהוטה, היו אנשי ספר, אינטלקטואלים ששילבו מנטליות אמריקאית קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית עם השכלה רחבה, היסטורית ופילוסופית - פרופיל שהיה חריג מאוד בנוף היחידתי של שנות ה־60 וה־70.
"יוני, שהגיע מבחינתם 'מבחוץ', מהעיר, נתפס כנטע זר, כמי שלא צמח באופן רציף בתוך היחידה", מסבירה העיתונאית והפרשנית הפוליטית מזל מועלם, מחברת הספר "צופן נתניהו". "סיירת מטכ"ל הייתה אז קליקה סגורה מאוד, עם אופי של יחידה פרועה, בעוד ליוני היה סגנון פיקוד מסוים, קפדן ונוקשה יותר. יוני היה אדם הרבה יותר אינדיבידואליסט, ומבחינה תרבותית היה שונה מהם לחלוטין. הוא לא היה חלק מתרבות ה'סחבקיות' או מהבדיחות הפנימיות שלהם - זה היה עולם תרבותי שלם שהוא פשוט לא היה שייך אליו. עם זאת, חשוב להדגיש שהפער הפוליטי הידוע בין יוני לבינם לא בא לידי ביטוי ביחידה".
"מי חשב בכלל בגיל 18 על פוליטיקה בהקשר של צבא? רק בדיעבד הבנתי את הפער העצום. יוני לא 'נולד' בתוך הסיירת, וזה יצר נתק מסוים בינו לבין שאר הקצינים.
"היו גם פערים בין יוני לבין אהוד ברק, שבשלב מסוים הפך למפקד הסיירת. אהוד שלט ביחידה ביד רמה. מצד אחד הוא היה השכן והחבר של יוני, אבל מצד שני הוא זה שניהל את העניינים. הוא התנהל כמו שר חוץ ותמיד הסתובב על מדים ייצוגיים (מדי א'), דבר שהיה משגע אותי. יוני תמיד היה על מדי ב', זה חלק מהשוני העמוק ביניהם".
לעומתו, בצר טוען כי לא היו פערים אידיאולוגיים בין נתניהו לבין שאר הקצינים שהשפיעו על הדינמיקה ביחידה. "מי בכלל דיבר על אידיאולוגיה? אסור היה לדבר על דברים כאלה בצבא", הוא מציין. "לא הייתה שום אידיאולוגיה פוליטית ביחידה. האידיאולוגיה היחידה הייתה צבא, צבא ועוד פעם צבא.
"דרבן אותנו למצוינות ולהישגים"
לאחר מלחמת יום הכיפורים התנדב נתניהו לשרת כמפקד בחיל השריון, ובמרץ 1975 עזב את החיל וקיבל את התפקיד הנחשק של מפקד סיירת מטכ"ל, עם עזיבתו של מפקד היחידה גיורא זורע.
"כשיוני ישב מולי ושקע בתוך המשבר העמוק שלו, ניסיתי לנתח איתו את המצב בצורה קרה כדי להבין מאיפה הכל התפרץ", אומר בצר. "אמרתי לו: 'יוני, תשמע, מה שקרה פה זו תוצאה של מאבק סמוי ותת-קרקעי בינך לבין עמירם לוין'. עמירם צמח ביחידה בצורה רציפה ועבר את כל התפקידים - מלוחם, דרך מפקד פלגה ועד סגן מפקד היחידה.
"יוני, לעומת זאת, שירת כמפקד צוות בסך הכל שנה אחת, ולכן לא היה בקיא מספיק בתחום הייעודי והמבצעי של הסיירת. בהמשך הוא היה מפקד פלגת אימונים, תפקיד שגם בו לא עוסקים בליבה המבצעית, ואז שימש כסגן מפקד מנהלתי.
"אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא עבר בכלל לחיל השריון. הוא שירת שם תקופה קצרה וכעבור שנה חזר אלינו כמפקד היחידה. המשמעות של המסלול הזה הייתה ברורה: הוא לא שלט לחלוטין בתחום הייעודי של הסיירת ובמשך שנה שלמה הוא היה מנותק ממנה לחלוטין. אני זוכר שבאתי לבקר אותו אז בגדוד השריון שלו, ניסיתי קצת לעדכן אותו במה שקורה אצלנו, אבל הוא היה מנותק לגמרי מהעשייה היומיומית.
"בסופו של דבר, הוא נכנס לתפקיד שבו הנושא המרכזי שמונח על שולחנו של המפקד הוא הובלת מבצעים מודיעיניים מורכבים וחשאיים, שיוצאים לפועל על פי תכנון מדוקדק. זה בדיוק התחום המקצועי שבו יוני לא היה בקיא. כל לוחם ותיק ובטח שכל קצין ביחידה זיהו את הפער הזה מיד. דיברנו על הדברים האלה בצורה הכי גלויה שיש. יוני הקשיב, ופתאום תפס בעצמו שזה בדיוק המקור לכל המשבר הפיקודי שלו".
"יוני היה חריג ביחידה, כי הוא הגיע עם רעיונות וידע אחרים, תרגילים שהיו לו בראש והפכו אותנו ללוחמים מצוינים יותר", טוען אלטשולר. "מסע הכומתה תחת פיקודו של יוני היה חריג לחלוטין. הוא דרבן אותנו למצוינות ולהישגים, והגבולות אצלו היו מעבר ליכולת הרגילה של בן אדם. הוא היה המפקד, אבל הוא לא התנהל איתנו בגישה של 'תעשו כמוני' כמו שאר הקצינים ולא הגיע עם קונספציות מוכתבות מראש. הדרך שלו להוביל הייתה קודם כל 'לאכול אותנו' מבחינה מחשבתית ומקצועית. כל דבר בנינו ועשינו יחד. זה היה מדהים, וזה התאפשר כי יוני לא נולד ביחידה".
"זה השפיע על יוני מאוד. הוא לקח את האחריות על עצמו"
נקודת הזמן שבה תפס נתניהו את הפיקוד על הסיירת הייתה קריטית. מערכת הביטחון של אותם הימים נאלצה להתמודד עם שרשרת פיגועי חדירה קשים לעורף האזרחי, דוגמת אסון מעלות והפיגועים בתל אביב, בנהריה ובבית שאן, שהעלו את רף הציפיות מהסיירת כיחידת ההשתלטות הלאומית.
סדק משמעותי באמון הקצינים בפיקודו של נתניהו אירע במרץ 1976. היה זה במהלך פעולה מודיעינית חשאית ומשותפת של סיירת מטכ"ל, חיל הים ושייטת 13 בלשון היבשה הסמוכה לפורט סעיד שבמצרים. נתניהו ניהל את המבצע מהחפ"ק לצידו של פרדו, בעוד סגנו, שאול מופז, פיקד על הכוח המסתער שהגיע בסירות גומי אל החוף. מיד לאחר הנחיתה, שומר חוף מצרי זיהה את הלוחמים ופתח לעברם באש.
במקום להסתער על השומר כמצופה, הכוח נקלע ללחץ כבד ונסוג אל הים תוך שהוא מפקיר ציוד רגיש בשטח. נתניהו לא הבין בזמן אמת שהציוד נותר מאחור וגילה זאת רק בשלב מאוחר מדי, כשכבר לא ניתן היה לשוב ולאסוף אותו. האירוע, שהוגדר ביחידה כ"ביזיון אטומי", הסתיים בקבלת פנים זועמת על החוף בישראל והעמיק את המשבר הפנימי שאליו נקלע נתניהו.
ואז, כשהוא באחת התקופות הקשות בחייו האישיים והמקצועיים, מוצא עצמו נתניהו בתוך מציאות שמטלטלת את המדינה כולה. ביום ראשון, 27 ביוני 1976, נחטף מטוס "אייר פראנס" בטיסה 139, שעשה את דרכו מתל אביב לפריז ועצר באתונה. במטוס היו 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.
ארבעה מחבלים - שניים מהחזית העממית לשחרור פלסטין ושניים מארגון גרמני קיצוני - השתלטו עליו והטיסו אותו לאנטבה שבאוגנדה, מרחק של כ־4,000 קילומטרים מישראל.
שלושה ימים לאחר החטיפה הפרידו המחבלים בין הישראלים והיהודים לבין יתר הנוסעים, ושחררו את האחרונים. באנטבה נותרו 105 ישראלים ואנשי צוות שהוחזקו כבני ערובה.
במשך שבוע עקבה המדינה בנשימה עצורה אחר גורלם של החטופים, בעוד ממשלת ישראל וצה"ל מנסים לגבש דרך לחלץ אותם מלב מדינה עוינת. אלא שבזמן שהציבור הישראלי התאחד סביב התקווה למשא ומתן עם המחבלים שישיב את החטופים ארצה, בחדרי חדרים הוחלט על מבצע חילוץ מורכב ויחיד מסוגו.
על המלאכה ניצחו ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס, בעוד הדרג הצבאי בראשות תא"ל דן שומרון רקח תוכנית נועזת. חוד החנית של המבצע הוטל על נתניהו, שנדרש להוכיח כי כוחות הקומנדו שלו מסוגלים להפוך את התוכנית הכמעט־דמיונית הזו למציאות.
"מהפיגוע במעלות במאי 1974, כל העסק של לחימה בטרור ובפיגועי מיקוח הואץ קדימה", מסביר בצר, שהיה במבצע אנטבה עצמו סגנו של נתניהו ומפקד כוח הפריצה לטרמינל הישן. "התאמנו הרבה מאוד על השתלטות במטוסים ופיתחנו שיטה אחרת לחלוטין מזו שהייתה נהוגה בעבר: לא עוד ניהול משא ומתן עם מחבלים, כפי שעשינו למשל באירוע של חטיפת מטוס 'סבנה', אלא פעולה כוחנית וישירה.
"מכיוון שיוני והכוח המרכזי היו עסוקים במבצע בסיני, האחריות על כוננות פיגועי המיקוח הוטלה עליי, כמי שמשמש מספר שתיים ביחידה. בצבא קוראים לזה 'מפקד תורן'.
"ביום ראשון, 27 ביוני, הגעתי לבור בקריה בתל אביב לצורך דיון מבצעי אחר לגמרי, שקשור למילואים ולהכנות להקמת יחידת שלדג. בשעה אחת בצהריים פרץ פתאום למשרד קצין צעיר שהיה בכוננות ואמר לי: 'מוקי, נחטף מטוס'. קפצתי מיד החוצה והוא עדכן אותי בפרטים על חטיפת המטוס".
לפי גרסתו של בצר, בהיותו של נתניהו בסיני מיום ראשון ועד יום חמישי, הוא (בצר) היה חלק מצוות התכנון המצומצם של המבצע שישב בבור שבקריה בתל אביב ותכנן ארבע אפשרויות פעולה שונות.
"בתוך צוות התכנון, אני הייתי אחראי על גיבוש החלק המבצעי של סיירת מטכ"ל. הבנו שהצלחנו לגבש את התוכנית הטובה ביותר. הייתי מתקשר ומדווח ליוני בכל יום מה קורה בצוות התכנון - פעם זה היה 'חם' ופעם 'קר'. הוא רצה לשמוע את העדכונים האלה ישירות ממני, ואני הרגעתי אותו ואמרתי לו בכל פעם: 'בסדר, תירגע, עוד אין שום דבר קונקרטי לביצוע'.
"ביום חמישי, 1 ביולי, התוכנית כבר הייתה בשלה והצגנו אותה למפקדים הבכירים, בראשם מפקד המבצע תת־אלוף דן שומרון. בהמשך דן הציג את התוכנית לשר הביטחון שמעון פרס ולרמטכ"ל מוטה גור, והם קיבלו ביטחון מלא ואישרו את היציאה למבצע.
"בזמן שכל זה קרה, יוני שהה בסיני. ביום חמישי, ברגע שיצאתי מהמשרד של שמעון פרס והבנתי שהמבצע קיבל אישור ומתקדם לביצוע, הרמתי אליו מיד טלפון ואמרתי לו: 'יוני, המטוס בדרך אליך. תתכונן ותגיע ישירות לבית הצנחן ברמת גן'. יוני הגיע בסביבות השעה שמונה בערב, ישב בפגישה המבצעית והקשיב לפרטים".
"הצוותים של פלגת האימונים היו בשטח, יוני וכל המטה והצוותים הבוגרים יותר היו בדרום, ואנחנו נשארנו בבסיס. מוקי בצר שימש באותם ימים כ'מצביא תורן' - כלומר, המחליף הרשמי של מפקד היחידה לכל אירוע שיתפרץ. הימים עברו עלינו בנעימים. אני לא זוכר בדיוק על מה התאמנו, אבל בהתחלה לא הרגשנו שיש בכלל קשר בינינו לבין החטיפה. המטוס הגיע בהתחלה ללוב ואז המשיך לאוגנדה, וזה היה נראה לנו כמו משהו רחוק שלא רלוונטי אלינו בכלל.
"התפנית הראשונה התרחשה ביום רביעי באותו שבוע. מוקי בצר בא אליי ואמר לי: 'תשמע עמר, תארגן חמישה חבר'ה מהצוות שלך שיודעים לשחות טוב, אנחנו הולכים לצנוח באגם ויקטוריה. באותו רגע זה נשמע לי כמו קשקוש מוחלט, אז כמובן שלא מיהרתי לארגן את חמשת השחיינים האלה. בסוף הניסוי נכשל לחלוטין. למחרת, ביום חמישי, הסתיים המבצע של היחידה בדרום וכל הכוחות חזרו חזרה לבסיס - כולל יוני וכל המטה".
"היה מאוד מאוד מבולגן"
בספרו של עדו נתניהו "הקרב האחרון של יוני" (המהדורה החדשה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2011) מצורפים מסמכים בכתב ידו של יוני נתניהו מיומנו האישי שמציגים גרסה אחרת, שלפיה נתניהו היה ביחידה ובמרכז הארץ בימים שני, שלישי ורביעי (בבוקר), ואילו רק ביום ראשון וביום רביעי בערב הוא טס לסיני לצורך מבצע היחידה וחזר משם ביום חמישי אחר הצהריים. ב־28 ביוני 1976, יום שני, יום למחרת חטיפת המטוס, פירט נתניהו את ההיערכות למבצע.
בתחתית דף היומן רשום שנתניהו תכנן לנסוע ללוד ב־22:00 כדי "לראות את המטוס". בבוקר אותו יום, עם שובו מסיני, עצר נתניהו בלוד לזמן מה כדי לתרגל את כוח הכוננות של היחידה לפריצה אפשרית למטוס. ייתכן שכוונתו הייתה לחזור ללוד בערב כדי לראות דגם מטוס זהה לזה של המטוס החטוף.
"ביום חמישי בשעה 23:00, כשהייתי באפטר, אני מקבל טלפון לחזור מהר ליחידה", משחזר בר־לב. "נאמר לי שיוני ייתן לנו תדריך ראשוני, ובשעה 12 בלילה הוא תדרך אותנו. יום שישי הוקדש להצטיידות, ארגונים ותדריכים, וביום שבת ב־10 בבוקר כבר טסנו מנתב"ג לאופירה".
ביום שישי בלילה, שעות ספורות לפני הטיסה לשדה התעופה באופירה, התקבצו שוב הקצינים שהטילו ספק ביכולות הפיקוד של נתניהו באחד החדרים שמול רחבת הדגל ביחידה. באותה פגישה נשמעה בקרב הקצינים דעה שכדאי לעקוף את נתניהו, מפקדם, וגם את ראשי הצבא ולהגיע ישירות לאחד השרים, כדי שהממשלה תבין מהו המצב לאישורו.
"יום שישי - יום ההכנות - היה מאוד מאוד מבולגן", מספר בר־לב. "אני לא אומר את זה כביקורת, אלא כעובדה; התוכנית המבצעית ביום שישי נראתה לי כמו גבינה שווייצרית עם המון חורים - היו בה כמעט יותר חורים מאשר גבינה. התוכנית עצמה התגבשה תוך כדי תנועה והשתנתה מספר פעמים במהלך היום. ההרגשה הכללית של כולנו הייתה שאנחנו פשוט לא מוכנים ועלולה להיווצר פה בעיה קשה.
"עמר אכן החליט לעשות את זה. הוא עלה על ג'יפ ונסע לכיוון רמת השרון. כשהגיע לצומת מורשה, מכסה המנוע של הרכב נפתח פתאום בעוצמה וחסם לו לחלוטין את שדה הראייה. הוא נעצר בצד הדרך, והרגע הזה גרם לו לחשוב מחדש. הוא אמר לעצמו שזה כנראה סימן, והחליט להסתובב ולא להמשיך לאבא שלו. הוא עשה פרסה וחזר ליחידה".
"זה היה הזוי בעיניי", טוען בצר. "זו מערכת צבאית, לא מקובל ולא הגיוני לעקוף את המפקד שלך. זה חמור ביותר. זו עבירה. משפט. כלא". בר־לב סירב להתייחס לטענה זו.
"רגע לפני היציאה למבצע, אחד הקצינים ביחידה אף אמר בבוטות: 'יוני תקע כעת את המסמר האחרון בארון המתים שלו'", מציינת מועלם. "הכוונה הייתה לקריירה שלו כמפקד היחידה".
"בדיעבד אתה מבין שקושרים את הנושא הזה גם לביבי"
מקור המעורה בפרטים טוען כי עם תחילת ההכנות למבצע, השתנה מצב רוחו הירוד של נתניהו, והוא "השיל מעליו את הדכדוך והפגין התלהבות וביטחון עצום". כמו כן, על פי אותו מקור, הוא ביצע תרגיל טקטי עבור הקצינים כדי להפיג את חששותיהם וערך תדרוכים יסודיים בלוד ובשארם א־שייח', שבהם הבהיר כי מטרת המבצע היא שחרור החטופים בחיים.
"החל מיום שבת בבוקר, מהרגע שיצאנו לדרך, לי ולחבריי כבר היה ביטחון מאוד מאוד גבוה שהמבצע הזה יצליח", אומר בר־לב. "הסיבה לכך הייתה פשוטה: היוזמה וגורם ההפתעה היו סוף־סוף בצד שלנו. זה היה שינוי עצום על רקע כל פיגועי המיקוח שהיו עד אותה תקופה, שבהם תמיד היוזמה, העיתוי וההפתעה היו בידי המחבלים".
ביום שבת, 3 ביולי 1976, המריאו המטוסים לכיוון אנטבה, עוד לפני קבלת האישור הסופי (שניתן כשהיו באוויר מעל אתיופיה) למבצע. ביום ראשון, 4 ביולי, אחרי חצות, נחת המטוס הראשון והחלה פעולת החילוץ.
על נסיבות נפילתו של נתניהו במהלך הפשיטה יש "קרב" גרסאות, אך על אומץ הלב והגבורה שהפגין במהלך המבצע וחלקו בהצלחתו אין עוררין. בר־לב: "יוני היה אמיץ לב, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו". הוא נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
לצד הוויכוח המקצועי באנטבה, יש הטוענים כי המתח בסיירת מטכ"ל ערב המבצע היה הפרומו הסוציולוגי למתחים המלווים את המדינה עד היום. לפי גישה זו, השבר בין הקצונה הבכירה למשפחת נתניהו לא התחיל בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא נולד כבר באוהלי ההיערכות של יולי 1976, מול אחיו הבכור, יוני, מפקד סיירת מטכ"ל.
ממרחק של 50 שנה, פרשת המרד בסיירת מטכ"ל אינה מקטינה את דמותו של יוני נתניהו, אלא להפך. היא מזכירה שמאחורי המיתוס עמד אדם שנדרש להתמודד עם מצוקה נפשית, ספקות, ביקורת ומשבר מנהיגות לא פשוט. אלא שבשעת המבחן, כאשר נדרש להוביל את לוחמיו למשימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית, הצליח להתעלות מעל המחלוקות והקשיים ולהנהיג את הכוח במבצע שהפך לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה"ל ומדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף