אוסטרינסקי קיבל לידיו את אחד המוסדות המזוהים ביותר עם המפעל הציוני, אבל גם כזה שסוחב עימו שנים של ביקורת ציבורית על מנגנון מנופח, פיזור משאבים וחוסר מיקוד. חצי שנה בלבד לאחר כניסתו לתפקיד הוא מדבר פחות על נטיעות ויותר על אמון הציבור, פחות על טקסים ויותר על מדדי ביצוע. "החלטתי שאני מתכוון להוביל תוכנית הבראה ציבורית לארגון", הוא מצהיר. "לא תוכנית הבראה ארגונית, אלא תוכנית הבראה ציבורית".
המושג "תוכנית הבראה ציבורית" אינו מופיע בדרך כלל בלקסיקון של מוסדות לאומיים, אבל אצל אוסטרינסקי הוא הופך לציר המרכזי בקדנציה. מבחינתו, הדרך לשיקום אינה מתחילה במהלך יחסי ציבור, אלא בחזרה אל מה שהוא מכנה "הליבה": "אם קק"ל רוצה להתמודד עם האתגרים שלה, היא צריכה לחזור למה שהיא יודעת לעשות. קודם כל, לעולמות היער: הרחבת שטחי היער, הרחבת הנטיעות, הרחבת הפעילות בשטחי היער, החניונים, המצפורים, דרכי הנוף והשיקום האקולוגי. אחר כך צריך להכניס את הארגון גם לעולמות של ייעור מחוץ ליער: ייעור עירוני, עצים ברחובות ובמרחבים עירוניים. בסוף הייעור הוא הליבה שלנו".
אבל היער, מבחינתו, הוא רק נקודת ההתחלה. אם בעבר קק"ל זוהתה בעיקר עם נטיעות, הרי שכיום היא נדרשת להתמודד גם עם אתגרי האקלים, משק המים והמרחב הציבורי. "אנחנו הולכים להוביל תוכנית אסטרטגית של מאה מיליון שקלים בשנה למשך עשר שנים לטובת מאגרי מים בצפון ובדרום עבור החקלאים", אוסטרינסקי מסביר. "לצד זה אנחנו נכנסים לעולמות הנחלים. נחל לא נעצר בגבולות היער, ולכן גם הפיתוח שלו לא יכול להיעצר שם. אחת ההחלטות הדרמטיות שקיבלנו היא ההשקעה בפיתוח פארק מורד נחל הקישון".
חלק גדול מהעשייה של יו"ר קק"ל מוקדש להתיישבות, תחום שבעיניו חייב לעבור התאמה למציאות החדשה של ישראל. לדבריו, במשך שנים דיברה המדינה על הנגב והגליל במושגים מעוררי השראה, אך בפועל נמנעה מהתמודדות עם האתגרים המקומיים בכל אזור: "אני לא אומר בואו נביא חצי מיליון איש לגליל ומיליון איש לנגב. מי שאומר את זה לא רציני. אנחנו מדברים על דברים שאפשר למדוד. עוד אלף איש, עוד אלפיים איש, עוד שכונה, עוד קהילה. אלה הדברים שבסוף משנים מציאות".
במקום תוכנית אחת לכל הארץ, הוא מציע חלוקה ל"אזורי אתגר" שונים. כל אחד מהם דורש, לפיו, מענה אחר. "אני רוצה לחלק את הארץ לקלסטרים, כמו שעושים במשרד הכלכלה, אבל בראייה התיישבותית", הוא מסביר. "יש קו העימות הצפוני, יש לב הגליל, יש הגולן, יש מטרופולין חיפה, יש עוטף עזה, הערבה ומרכז הנגב. לכל אחד מהם אתגר אחר לחלוטין". לדעתו, יש ליצור סל פתרונות המותאם לכל אזור בנפרד: "בקו העימות הצפוני האתגר הוא שיכון ותשתיות. במקומות אחרים האתגר הוא איכות חיים, או חיזוק קהילתי. אי אפשר לנהל את כל הפריפריה באותה צורה".
בישראל 2026 קשה לדבר על התיישבות בלי לדבר על המלחמה ועל השלכותיה. אוסטרינסקי חוזר שוב ושוב אל הצפון, כמעט כאילו מדובר במשימה אישית שלקח על עצמו. "היום הצפון הוא הסיפור של מדינת ישראל", הוא מצהיר, "ומה שקורה בו ברמת ההפקרה האזרחית הוא דבר שאסור לנו להשלים איתו".
אוסטרינסקי מפרט שורה של צעדים שקידמה קק"ל מאז כניסתו לתפקיד: הנחות לספקים ביישובי קו העימות, ביטול תקורות בפרויקטים, סיוע בשיקום יישובים, השקעות במיגון ואף הוצאת עשרות אלפי תושבים להפוגות קצרות מחוץ לאזורי לחימה. "אנחנו לא גוף שעוסק בחוסן קהילתי, אבל החלטנו שאנחנו חייבים להיות רלוונטיים לשטח", הוא אומר. "בסופו של דבר, אי אפשר לעשות התיישבות בלי חוסן. השקענו עשרות מיליוני שקלים במיגון, במקלטים ובמיגוניות, וגם בהפוגות לתושבים. החוסן היום הוא חלק בלתי נפרד מהיכולת לקיים חיים בפריפריה".
"פוליטיקה נכנסת", הוא אומר בכנות. "בסוף, אנחנו דירקטוריון של 37 אנשי ציבור. לכל אחד מאיתנו יש תפיסת עולם, אג'נדה ודברים שהוא רוצה לקדם". לדבריו, האתגר אינו לבטל את הפוליטיקה אלא לנהל אותה באופן שמאפשר קבלת החלטות והתקדמות: "כל אחד מאיתנו הוא שליח של מחנה, אבל באותו זמן גם שליח של הממלכתיות. יש לנו 100% תפיסת עולם, אבל אי אפשר להגשים 100%. צריך להתמקד ב־%60 או 70% שאפשר להגשים יחד, במקום לריב כל הזמן על מה שמפריד בינינו".
אתה לא מסתיר את הביקורת שלך על האופן שבו התנהל הארגון בשנים האחרונות, על מנגנון שהתנפח, על הוצאות שגדלו ועל הצורך לבלום את המגמה הזו. "אנחנו עושים המון. יותר מדי. ואני רוצה לצמצם בזבוז, לצמצם הוצאות שאנשים מבקרים אותנו עליהן בצדק, ולהחזיר את המיקוד למה שאנחנו באמת צריכים לעשות".
אוסטרינסקי מציב יעד ברור: הגדלת שיעור התקציב שמגיע לשטח על חשבון הוצאות קבועות והוצאות מנגנון. "חשוב לי שאנשים יראו שבכל שנה אחוז ההוצאות לפעילות גדל בהשוואה לאחוז ההוצאות הקבועות. שהכסף יוצא יותר לשטח ופחות למנגנון", הוא אומר. "זה, מבחינתי, מבחן ההצלחה. אני רוצה לספר את הסיפור דרך העובדים והעובדות שלנו, דרך ראשי הרשויות, דרך חניכי המכינות ודרך האנשים שפוגשים את הפעילות שלנו ביומיום".
בצד הדגש על התייעלות וצמצום הוצאות, אוסטרינסקי משרטט גבולות ברורים: "אני לא אקדם צעדים של פיטורי עובדים. אני בסוף סוציאל־דמוקרט". במקום קיצוצים רוחביים, הוא מדבר על בחינה מחודשת של תקנים שמתפנים ועל בדיקה שיטתית של הצורך בכל משרה חדשה. מבחינתו, התייעלות אמורה להתבצע באמצעות שינוי בסדר העדיפויות.
בסופו של דבר, מבחינת אוסטרינסקי, ההשקעה החשובה ביותר של קק"ל היא בדור הבא. "אנחנו רוצים לייצר רצף הגשמתי ציוני מגיל ילדות ועד אחרי הצבא", הוא מסביר. "תנועות נוער, מכינות, שנות שירות, גרעינים משימתיים וקהילות. מבחינתי, אלה לא פרויקטים נפרדים. זאת שרשרת אחת".
הוא מדבר בהרחבה על בתי קק"ל למצוינות שמוקמים ביישובי הפריפריה במטרה להעניק לתלמידים גישה לעולמות הטכנולוגיה, המדע והאקדמיה – ללא עלות: "אני רוצה שבכל יישוב משמעותי בגליל ובנגב יהיה בית קק"ל למצוינות. ובמקומות שבהם אי אפשר להקים מבנה, להביא לפחות את התוכניות. לא כל הצלחה מתחילה בציון גבוה מאוד בפסיכומטרי. לפעמים היא מתחילה בחשיפה לתקשורת, לקולנוע, לתרבות, לספורט, לדברים שמרחיבים אופקים ופותחים אפשרויות". ד
התרעות פיקוד העורף