שנת 1986 ישראל עדיין ליקקה את פצעי מלחמת לבנון. ארבע שנים אחרי הטבח בסברה ושתילה, כשצה"ל ממשיך להחזיק ברצועת הביטחון בדרום לבנון והוויכוח הציבורי על מחיר המלחמה מסרב לדעוך, הגיע לבתי הקולנוע סרט ישראלי שנגע אומנם במלחמה אחרת, ששת הימים, אך העלה שאלות שהעסיקו אז את החברה הישראלית: מי משלם את מחיר המלחמה, כיצד נראה האויב מעבר לכוונת, ואם יש בכלל מנצחים בשדה הקרב.
“אוונטי פופולו", סרט הביכורים של רפי בוקאי, שנפטר ב־2003, נעשה אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות הקולנוע הישראלי בזכות מבט מקורי, אנושי ונועז על הסכסוך הישראלי־ערבי. הסרט מוקרן ומעורר דיון גם ארבעה עשורים לאחר יציאתו.
“’אוונטי פופולו’ הוא סרט מדהים שאני רואה את גדולתו היום בדיוק כפי שראיתי אז", אומר סלים דאו, אחד מכוכבי הסרט הראשיים. “שום דבר לא השתנה בו. הוא לא מזדקן, אתה יכול לראות אותו עוד ועוד והוא נשאר צעיר, אקטואלי, רלוונטי, ומאוד מושך ומרתק. זה הסרט היחיד בקריירה שלי שראיתי כל כך הרבה פעמים, ואני אף פעם לא משתעמם ותמיד מתרגש ממנו מחדש. הסרט הזה יקר לי לא רק בגלל הייחודיות שלו, אלא כי יש לי סיפור אהבה גדול ועמוק איתו. אני חייב לסרט הזה המון".
בריאיון לעיתון “כל העיר" ב־1986 סיפר בוקאי כי ההשראה לסיפור הסרט הגיעה מטיול שערך בילדותו עם הוריו בחצי האי סיני לאחר שנכבש במלחמת ששת הימים. “מה שאני זוכר מהטיול זה שלדות טנקים שרופים ונעליים שהמצרים השאירו כשברחו לכיוון התעלה, ולכן הפכו מושא ללעג לאורך שנים", אמר. “הסרט שלי הוא אנטיתזה לזיכרון הנעליים המתנשא. זהו סיפור על אנשים שנקלעו למלחמה, ויכלו להיות גם אני ואתה. יכולתי לעשות סרט על מלחמת לבנון, אבל רציתי לעשות דרמה בלי ליצור פרובוקציה פוליטית. בחרתי בחיילים מצרים כי רציתי שהסרט יהיה ייחודי. אף אחד עוד לא עסק בנושא הזה בארץ".
את שני החיילים המצרים נבחרו לגלם בסרט הקצר סלים דאו וסוהיל חדאד, שהיו אז באמצע שנות ה־30 לחייהם עם רזומה עשיר בתיאטרון ובטלוויזיה. “סוהיל ואני עבדנו יחד הרבה והיינו מעין צמד", משחזר דאו. “סוהיל, שהיה חבר טוב של רפי, אמר לו שהוא מוכן להשתתף בסרט שלו רק אם גם אני אשתתף בו. כך נפגשנו רפי ואני ב־1 לפנות בוקר ברחוב דב הוז בתל אביב, שעתיים לפני שהייתי אמור לצאת לשדה התעופה ולטוס לפריז, שם התגוררתי ועבדתי בתיאטרון באותה עת. הוא אמר שאין לו עדיין תסריט מוכן, אבל הוא ישלח לי אותו בהמשך. סיכמנו שהוא ישלח את התסריט כדי שאקרא ואחליט. בשנייה שבה סיימתי לקרוא את התסריט אמרתי לאשתי: ‘יש פה סרט גדול מאוד!’".
אלא שעוד לפני שוט הצילום הראשון צצו בעיות תקציב. “כשרפי התקשר אליי כדי שאגיע לארץ לצילומים, הוא אמר שאין לו תקציב לממן לי כרטיס טיסה", נזכר דאו. “בסוף, דרך אחותו שעבדה אז בחברת נסיעות, הוא ארגן לי כרטיס. הגעתי והתחלנו מיד לעשות חזרות קדחתניות בחולות תל ברוך. הצילומים עצמם התחילו בשלב מאוחר יותר ונמשכו כמעט שנתיים כי לא היה כסף ולא היה צוות קבוע. רפי היה כל כך חכם ומבין עניין. התחלנו לעשות אימפרוביזציות על הסט, והוא, בתושייה ובחוכמה שלו, פשוט ישב וכתב סצינות שלמות על בסיס האלתורים שלנו".
שחקן צעיר נוסף שלוהק לסרט הקצר, בתפקיד קצין מצרי, היה דן תורג’מן, אז סטודנט לתואר ראשון בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. “רפי פנה אליי בין היתר בשל העבר הקרבי שלי כקצין, וגם מפני שבאותם ימים בדיוק עשיתי סדרת תפקידים שבהם גילמתי דמויות של ערבים, והערבית שבפי הייתה סבירה מאוד", משחזר תורג’מן. “צריך לזכור שבשלב הראשון הכל נעשה בהתנדבות מלאה ובתנאי גרילה. צילמנו ב־40 מעלות חום בתוך החול, ועברנו בין כל מיני לוקיישנים מורכבים. צילמנו בין היתר בחולות ראשון ובדרום. מהרגע הראשון היה ברור לי שהרעיון של הסרט חזק והוא בעל פוטנציאל עצום. הוא לא היה שגרתי בכלל בקולנוע הישראלי דאז. הסיפור הזה פשוט נועד לגדולות".
“הייתי אז סטודנט בבית הספר למשחק ‘ניסן נתיב’ וכבר היה לי ניסיון רב בסרטים ובטלוויזיה", מספר השחקן שלום שמואלוב, שגילם בסרט נהג. "כשרפי הציע לי להשתתף, אמרתי לעצמי בצחוק ‘מה זה התפקיד הקטן הזה? אני הרי כוכב!’, אבל אז הבנתי שיש פה תסריט מאוד מיוחד, שלא אופייני לסרטים הישראליים שהיינו רגילים אליהם. הבנתי שאני מוכרח להיות בסרט הזה. כולנו היינו עם אש בעיניים.הזיכרון הכי חזק שלי מהצילומים הוא התנאים בשטח. היינו במדבר, ונסענו בפאקינג טרנזיט. אני זוכר את עצמי מיטלטל כל הדרך חזרה ומתחיל להרגיש רע מאוד.
חזרתי מרוסק, ובמשך שלושה ימים שכבתי בבית עם מכת שמש ושלשולים מטורפים. רפי היה ממש המנוע של הדבר כולו. הוא היה אדם חדור מטרה בצורה בלתי רגילה, עם תשוקה שאין לה סוף. הוא עשה שם דברים שנראו בלתי אפשריים לחלוטין מבחינה הפקתית, והייתה לו יכולת מדהימה לסחוף אחריו אנשים ולחבר אותם לרעיון שלו. האווירה על הסט הייתה מאוד משוחררת, מאפשרת ומכילה. אלתרנו המון במהלך הצילומים".
בשלב מסוים, כשהקשיים הכלכליים העיקו על ההפקה, נכנס לתמונה המפיק מיכה שגריר (“קסטל תקשורת"). הוא זיהה את הפוטנציאל, הביא כסף והציע להפוך את היצירה של בוקאי לסרט באורך מלא (80 דקות). “רפי ‘מילא’ את הסרט על בסיס האלתורים של סוהיל ושלי", מספר דאו. “כמויות הצחוק שהיו שם, בזמן הצילומים וגם בהפסקות, היו פשוט מטורפות. לפעמים הצילומים היו נפסקים רק בגלל הצחוקים מסביב. סוהיל ואני היינו שני אנשים משוגעים והגענו לצילומים עם אנרגיות מטורפות. התוצאה הייתה סרט ענק".
בוקאי בחר לקרוא לסרט “אוונטי פופולו", שם שלקוח מהמנון הקומוניסטים האיטלקים, “בנדיירה רוסה" (“דגל אדום"), ופירושו “קדימה העם". עם הקרנתו הראשונה, ב־27 ביוני 1986 בפסטיבל הקולנוע בסינמטק, “אוונטי פופולו" היה להיט. בהמשך הוא הוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם, זכה בשלל פרסים (בהם “ברדלס הזהב" בפסטיבל לוקרנו, שווייץ) ואף היה מועמד לפרס האוסקר לסרט זר. בשנת 2013 הוא נבחר במקום הראשון בפרויקט 50 הסרטים הגדולים בהיסטוריה הישראלית של עיתון מעריב.
“אף אחד ממש לא ציפה להצלחה הזו", אומר זוהר סלע, עורך הסרט. “זו הייתה הפתעה מוחלטת, אבל זה סרט טוב. בזמנו הוא היה כל כך יוצא דופן".
“הדרמה בסרט הזה מטורפת, ומצד שני יש לך פה קומדיה, שזו גאונות", מנתח תורג’מן. “כשאתה מסתכל על הטרגדיה הכי גדולה ומשנה את נקודת המבט בחצי מילימטר, אתה אומר לעצמך ‘בוא’נה, זו יכולה להיות קומדיה גדולה’. וזה נכון. שני אנשים ששורדים מלחמה איומה מוצאים את עצמם במדבר, בשטח אויב, בלי מים, בלי מזון, בלי כיוון ובלי ניווט, כשאין להם מושג איפה כל זה מתחיל ואיפה זה עומד להיגמר. זה פשוט פיוט. במובן מסוים זה פיוט קומי, שבו, בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה אותם. זה בדיוק הפרדוקס של המצב האנושי".
התרעות פיקוד העורף