"בעלי ניסה לפתוח את הדלת אחרי ששמענו את הפיצוץ", תיארה ויקטוריה את הרגעים הראשונים לאחר הנפילה. "הוא לא הצליח. רק כשבעט בה היא נפתחה, זה היה נורא. שברים בכל מקום, חלונות שעפו, הדלת של הממ"ד התקמטה ובגלל שנפלו לידה שברים של בטון, אי אפשר היה לפתוח אותה", היא סיפרה. שנה עברה מאז אותו בוקר יום שלישי של ה-24.06.2025 אך הזיכרון מאותן שעות נשאר טרי. טרי עד כאב.
היא המשיכה לתאר את אותו יום נוראי: "ואז התחילה אזעקה גם כאן, בבאר שבע. זאת היתה אזעקה כפולה. אנחנו נכנסנו לממ"ד וסגרנו את הדלת. הילדה התעוררה בבהלה. אמרנו לה שהכל בסדר ושתמשיך לישון. היה בום חזק מאד. שמענו אבנים שהתחילו ליפול ורחש של מים. הבנו שמשהו לא בסדר כי שמענו גם אזעקות של מכוניות מהרחוב".
ויקטוריה החזיקה את הבת בזמן שהבעל התקשר למשטרה והודיע על מצבם: "אמרו לנו שכוחות הצלה בדרך". דלת הפלדה של המרחב המוגן סירבה להיענות לניסיונות של הבעל לפתוח אותה. היא נחסמה באבנים וחלקי בטון שעצרו את תנועתה. הבעל ניסה שוב, הפעם תוך שימוש ברגלו כדי לבעוט בה. כשהיא נפתחה, עמדו השלושה נדהמים נוכח מה שראו. "ממש קיבלתי חום" נזכרה ויקטוריה, "חצי מהקיר נפל על הדלת. חלון עף מהמקום והכל היה מלא אבק".
לבית ברחוב יואנה ז'בוטינסקי בשכונת נווה זאב בבאר שבע הגיעו במהירות ככל שיכלו כוחות ההצלה והחירום: "נכנסו אלינו שוטרים ממש מהר. הם שאלו אם אנחנו צריכים עזרה וסייעו לנו לצאת. הכל היה חשוך, אפילו האור לא דלק. חיפשתי בגדים כדי להתלבש. הצלחתי רק לשים עלי משהו וככה יצאנו החוצה. בלי כלום, אפילו בלי המשקפיים. רק עם הטלפון".
בני המשפחה הלכו כמו שאר דיירי הבניין למתנ"ס במתחם "פלח 5". המבנה רחב הידיים הוסב למוקד רישום, סיוע ומיון התושבים לדיור חלופי. הגיעו לשם עשרות עובדי עירייה, עובדות ועובדים סוציאלים, גורמי סיוע ואנשי טיפול רפואי ולצדם מתנדבים רבים, שדאגו להביא מזון ושתיה לדיירי הבניין שהחלו להתרכז במבנה המתנ"ס.
הם באו טיפין טיפין. משפחה משפחה, עם תחושת הזעזוע והמבט ההמום בעיניים, מחפשים אחר היד שתושט לעברם לעזרה ונאחזים בכל לובש אפוד צהוב שהחזיק בתפקיד כלשהו במערך הטיפול בדיירים שהוקם במהירות לטובת המשפחות מהבניין הפגוע. "ראיתי הרבה חברים שלנו", סיפרה שיפרין. "התחלתי לחפש את הילדה שלנו, שהשוטרת הורידה מהדירה. היו לנו תכניות להמשך השבוע ונאלצנו לבטל אותן. זה היה שבוע עמוס".
"פינו אותנו למלון לאונרדו. היינו שם חמישה שבועות לפני שקיבלנו הנחיה להתפנות ולמצוא דירה להשכיר. חוץ ממה שקרה לנו בבית, גם כאן היו לנו בעיות". ויקטוריה מדברת על היחס הדו-ערכי שהיא ובעלה נתקלו בו מצד משכירי הדירות. מצד אחד הם חייכו אליהם ומצד שני העמידו תנאי שכירות ודרישות גבוהות: "הם העלו והקפיצו את המחירים גבוה מאוד. לפחות ב-11% ממה שהיו לוקחים במצב רגיל. כשביקשתי הסברים ושאלתי למה, כמה בעלי דירות אמרו לי שלא מעניין אותם כמה תעלה השכירות שלנו - ממילא מס רכוש מממן את שכר הדירה. זה לא בסדר מצדם. הם היו צריכים להבין את המצוקה שלנו ולבוא לקראתנו, לא להעלות את המחירים בגלל שיש מי שמשלם במקומנו".
ויקטוריה ובעלה רכשו את דירתם שש שנים לפני פגיעת הטיל. הם חיפשו דירה המכילה מרחב מוגן דירתי ומצאו אותה בבניין הפונה לכיכר שברחוב. כמו במקומות רבים אחרים, הממ"ד נוצל כחדר עבודה, בו טיפלה ויקטוריה בנשים שהגיעו אליה באופן אישי. אלין, הבת, החלה ללמוד בבית ספר בשכונה וגרי היה חוזר אליה מעבודתו כאיש צבא קבע: "לא נשאר לנו מזה כמעט כלום. היינו חייבים למצוא דירה מהר וחיפשנו משהו קרוב למקום שבו גרנו".
אז הם מצאו דירה באותה שכונה, נווה זאב, אבל רחוקה. אלין בת ה-9 היתה יכולה להמשיך ללמוד באותו בית ספר, אבל עכשיו המרחק אליו גדול הרבה יותר: "התנאים שם יותר קשים עבורנו" סיפרה ויקטוריה. היא מצאה את עצמה עוסקת בפעילות לטובת ההקמה המחודשת של הבניין בו התגוררו. את הבניין בו פגע הטיל הרסו, ועל המגרש שלו החלו בתכנון המבנה החדש שייבנה: "מנהלת לביא שהוקמה כדי לסייע לדיירים שהבית שלהם נפגע או נהרס לחלוטין מתכננים אותו ביחד עם אדריכל. אם הכל ילך כשורה, יתחילו לבנות אותו בתחילת 2027. בינתיים, הם מאפשרים לנו לשאול את השאלות שיש לנו בעניינו".
גם שנה אחרי, הצרות והקשיים לא נגמרים: "זאת הרגשה נוראית, קשה. יש הרבה התמודדויות. עם מס רכוש, עם ביורוקרטיה. גם מנהלת לביא והעירייה עוזרים, אבל היינו צריכים לעשות הרבה דברים כדי שזה יקרה". שיפרין הפכה להיות אחת מנציגות הדיירים שפעלו להקמה של בניין הדירות מחדש. הם נפגשו עם הגורמים השונים וניסו להניע ולהזיז את העניינים למען קידום הדבר.
הבניין ההרוס עצמו, נותר עמוק מאד בזיכרון דייריו. ויקטוריה משתפת בכאב: "אני ממש מתגעגעת אליו, חולמת עליו, נושמת אותו. גם הילדה חולמת עליו. רואה אותו מדי פעם. זה מה שהביא אותי להיות אחת מנציגות הדיירים להקמה של הבניין החדש".
התכנון שלו כבר החל ואפילו המכרז להקמתו כבר יצא. בינתיים, הגורמים השונים שמטפלים בדיירים מארגנים עבורם פעילויות שונות, בעיקר כדי שלא ירגישו שהם לבד במערכה ושיש מי שמלווה אותם ודואג להם: "צריכים לגלות כלפינו לעיתים רגישות הרבה יותר גדולה. אני רואה שהעירייה ומנהלת לביא נותנים לנו את הנשמה לצורך כך. למשל, לקחו אותנו לנופש בן שלושה ימים במלון בים המלח. זה לא מובן מאליו. היה אחלה חופש. העבירו לנו סדנאות שונות ופעילויות, כדי לתחזק את מצב הרוח שלנו. אני לא יודעת אם במקום אחר היינו מקבלים את אותו היחס", היא מודה.
התרעות פיקוד העורף