מסכת עינויים
דהן, יליד פריז, שעלה לישראל באמצע שנות ה-70, היה אז בדרכו לביקור אצל משפחתו בצרפת. "ברגע שקיבלתי את הכרטיס עברה בי הרגשה נוראה, פיזית ונפשית, שמשהו רע עומד לקרות לי בטיסה הזו, ועם התחושה הזו עליתי למטוס", הוא משחזר. "לאחר ההמראה הקברניט הודיע בכריזה שאנחנו בדרך לחניית ביניים באתונה. כשהמטוס המריא מאתונה, נשמעו פתאום צרחות של אישה. ראיתי את אחת הדיילות נסוגה בבהלה לאחור ואז ראיתי מחבלת מכוונת אקדח ישירות לבטן שלה".
ביום השלישי, 29 ביוני, שחררו החוטפים 47 חטופים - נשים, ילדים וקשישים. למחרת שוחררו 101 חטופים נוספים, בעלי דרכונים שאינם ישראליים.
טייכנר-לוי ממשיכה ומשחזרת: "התשובה זעזעה אותי והתחלתי להגיב בצורה רעה מאוד, ואמי הבינה מיד שהיא חייבת להתעשת כדי להציל אותי. היא לקחה את אחותי הקטנה על הידיים, ניגשה למחבלים ואמרה שהיא חייבת ללכת לשירותים. שם, בתא השירותים הצר של המטוס, היא קרעה את הדרכון הישראלי שלה לפיסות קטנות והשמידה אותו".
"בזכות התושייה הזו, כשהגיעה הסלקציה באנטבה, סווגנו כמשפחה צרפתית לכל דבר והצלחנו להשתחרר. למרות שהיינו מוקפים בחיילים אוגנדים חמושים, והאווירה הייתה מאיימת ומפחידה, הילדים שהיו שם הצליחו לייצר לעצמם בועה. הצלחנו להניח את הפחד בצד ולהעביר את הזמן במשחקים משותפים באולם הטרמינל", מספרת טייכנר-לוי.
לאחר הסלקציה החלו החוטפים לבדוק את הציוד של החטופים הישראלים. דהן, שבתיקו היה אלבום צילומים של טנקים סורים שרופים שצילם בסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אלבום שאותו התכוון להראות לחבריו בפריז, נתפס בעיני החוטפים כחייל צה"ל או כמרגל ישראלי. "הם היו משוכנעים שאני מחזיק בתפקיד רגיש", הוא מספר. "מסכת העינויים והמכות שעברתי בחדר חקירות הייתה אכזרית ונוראה, והמחבל הגרמני שבר לי את הצלעות. בשלב מסוים הגעתי לנקודת קיצון והתפללתי לאלוקים שיציל אותי. פרצתי בבכי. לבסוף המחבלים החזירו אותי לאולם שבו היו שאר החטופים".
בועה של ילדים
"מאחר שצרפתית היא שפת האם שלי, ישבתי כל הזמן עם הטייסים ואנשי הצוות הצרפתים", ממשיך בניטה. "הצוות ניסה לנתח את המצב ועשה חישובים קפדניים כדי לבדוק אם צה"ל מסוגל להגיע ולהציל אותנו במבצע צבאי. הם עבדו שעות ארוכות על בחינת נתיבי הטיסה האפשריים, אבל הגיעו למסקנה שזה פשוט בלתי אפשרי".
אולם אור ליום ראשון, 4 ביולי, פרצו כוחות צה"ל בהפתעה למתחם והחלו בחילוץ ההרואי. "שמעתי שלוש יריות חדות וזיהיתי מיד שמדובר בכוח צבאי", משחזר דהן. "קפצתי קפיצה אדירה, ובזינוק אחד תפסתי מחסה מאחורי הקיר. המחבלים נבהלו, ועד שראש המחבלים דרך את הנשק, הוא כבר חוסל. לוחמי סיירת מטכ"ל פרצו פנימה והחלו לחסל את המחבלים. שמעתי את שריקת הכדורים שעפו לי ממש ליד האוזניים, ותופת של פיצוצים שנמשכה כשבע דקות".
ב-7 באוקטובר 2023, כש-251 אזרחים וחיילים נחטפו לעזה, הזיכרונות מאנטבה צפו מחדש אצל ניצולי אנטבה. "אירועי 7 באוקטובר והחטיפות לעזה הפכו לי את הבטן", מודה בניטה. "ידעתי בבירור שמצבם קשה ומורכב בהרבה ממה שהיה לנו באנטבה, זה סיפור אחר לחלוטין. אנחנו גם היינו שם שבוע ימים בלבד, והם היו תקופה ממושכת".
"זה עורר בי פלאשבקים קשים וחרדה מוחשית", מציין לקסר. "אם מבצע החילוץ שלנו נתפס כדמיוני, הרי כיום המשימה מורכבת שבעתיים, והראיה היא מיעוט פעולות החילוץ. המחבלים למדו את לקחי אנטבה, הם לא נרדמו בשמירה ורמת האבטחה שלהם שונה לחלוטין ממה שהיה אצלנו".
"זה הציף אצלי מחדש את הטראומה, ובמשך חצי שנה הרגשתי ממש רע", מספר דהן. "הייתי קם בלילה וצועק בבהלה, הרגשתי שאני עם החטופים בשבי. מצאתי את עצמי חווה מחדש את העינויים שעברתי באנטבה, והייתי קם בבוקר עם כאבים פיזיים בכל הגוף, כאילו קיבלתי את המכות באותו הרגע".
"כשראיתי בטלוויזיה את הטנדר הראשון של המחבלים הערתי את הבית בצרחות", משתפת טייכנר-לוי. "האירועים הציפו בי את חוויית אנטבה בעוצמה, הגוף הגיב. נכנסתי למשבר מטורף שלווה בקריסה ממשית ובפרישה מעבודתי כיועצת חינוכית, לאחר שהטראומה שמעולם לא טופלה פשוט צפה בבת אחת".
"אחרי הפעימה הראשונה של החטופים שחזרו מעזה, אנשי המקצוע הבינו שאין בארץ פרוטוקול לטיפול בחוזרים משבי טרור, וכינסו אותנו, הילדים של אנטבה, כנקודת ייחוס. עבורי זה היה רגע דרמטי ומציף. אני עדיין בקשר עם רוב החטופים מאנטבה, בעיקר עם אלה שהיו ילדים אז, ואנחנו משפחה לכל דבר", מוסיפה טייכנר-לוי.
התרעות פיקוד העורף