כאשר הוא עומד בין מרקל לוויזל, הכריז הנשיא האמריקאי "אנחנו כאן היום, כי אנו יודעים שעבודה זו לא נשלמה, עד היום יש אנשים המכחישים את השואה. מקום זה הוא עדות הנגד לשקרים הללו. הוא תזכורת תמידית למה שהיה. המקום הזה מזכיר לנו שעלינו להיות ערניים תמיד ולא להתעודד מכך שסבלם של אחרים הוא לא שלנו".
בין אובמה לוויזל הייתה ידידות קרובה. הם הקפידו להיפגש מדי חודש לארוחת צהריים (כשרה) בבית הלבן, ואף התחילו לכתוב ספר יחד. באותן שיחות שמע הנשיא האמריקאי רבות על אדישות המנהיגות הפוליטית האמריקאית לגורלם של יהודי אירופה באותם ימים, כפי שתיאר אותם ויזל בספרו. אובמה החליט לבקר בבוכנוולד מתוך רצון כן לנסות לתקן את חטא האדישות של המנהיגות האמריקאית.
מעטים הם הצילומים שהיו במרוצת השנים לאייקונים הנותנים ביטוי לאימי השואה: תמונת הילד היהודי המרים ידיו עם חיסול גטו ורשה; תמונת החייל האמריקאי המחבק צעירה בטיימס סקוור בניו יורק ביום כניעת יפן; ותמונת שורדי השואה השוכבים חסרי אונים על הדרגשים במחנה בוכנוולד. תמונה זו צולמה בבלוק 56 שלושה ימים לאחר שחרור המחנה, ב־14 באפריל 1945, על ידי צלם מהדיוויזיה של הגנרל פטון ששחררה את המחנה.
התמונה זכתה לפרסום רב, בין השאר מכיוון שהיא פרוסה בגדול על קיר ב"יד ושם" וכל אורח צופה בה, וגם בשל העובדה שאלי ויזל, שורד השואה הידוע ביותר, מופיע בה. כדי למנוע בלבול, במרבית הפרסומים של הצילום מסומן בעיגול ראשו הניבט של ויזל, שהיה באותו זמן חולה ונלקח זמן קצר לאחר מכן לטיפול רפואי.
כך הוא מעיד בפרק האחרון, שלא פורסם, בספרו "הלילה": "שלושה ימים אחרי השחרור חליתי מאוד. לקחו אותי לבית החולים, ורופאים קבעו שאני אבוד. שבועיים הייתי בבית החולים מוטל בין חיים למוות. מצבי הורע מיום ליום. יום אחד נעמדתי על רגליי, ובכוחות אחרונים הלכתי למראה שהייתה תלויה על הקיר. רציתי להביט בעצמי. לא הסתכלתי על עצמי מאז נכנסתי לגטו. מהמראה הביט עליי שלד - עור ועצמות.
"ראיתי את בבואתי - צורתי כפי שנראתה לאחר מותי. באותו רגע התעורר בי הרצון לחיות!... לא יודע למה... הרמתי את אגרופי הקמוץ ושברתי את המראה. שברתי את הדמות שעמדה מולי ו...התעלפתי. מאותו רגע התחיל מצבי הגופני להשתפר. נשארתי במיטה עוד מספר ימים, שבהם התחלתי לכתוב את הרישום הראשון לספר שאתם מחזיקים בידכם, קוראים יקרים.
"זיהוי השורדים המצולמים חייב בדיקה מדוקדקת של כל אחד מהפרטים. באופן טבעי התעוררו מחלוקות לגבי מספר שורדים, שעד היום אין לגביהם זיהוי סופי.
נפתלי מספר כי בזמן הצילום הגיע לבלוק 56 באופן מקרי והתבקש לתפוס מקום. "הצילום בחלקו מבוים", הוא מסביר, "הצלם האמריקאי שהגיע למקום דאג שכל מי שהיה בבלוק יימצא על הדרגשים".
זיהוי של כל אחד מהמצולמים הבאים היה נושא למחקר שלם, שעסקו בו כמה וכמה חוקרים ועל כן יש מספר מצולמים שלגביהם יש זיהוי כפול ואי־ודאות מוחלטת לגבי זהותם.
"אני יודע", אומר פירסט, "שאין זיהוי ודאי על חלק מהניצולים, כמה אנשים טענו שהם אלו שמופיעים בתמונה, אבל במקרה שלי, כמו במקרה של אלי ויזל, הזיהוי הוא ודאי ואין לגבי זה שום מחלוקת".
התרעות פיקוד העורף