יו"ר תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" חי בין ההרים. ממרפסתו הוא משקיף על באב אל־וואד בדרך אל העיר. בימים שקופים גם על ים ת"א. פיו צוחק ועיניו חמות. האספרסו שהכין לנו, נעלי הבית הפרוותיות, ריככו את הפיגורה שראיתי לראשונה בליל אוגוסט דביק של 1965.
היינו פלוגה א' בגדוד 202 של הצנחנים. בשם כולנו אני מעז לומר שהשנה תחת פיקודו של וילנאי הייתה המשמעותית בחיינו. הוא היה מ"פ עם נשמה של אבא. תובע אבל דואג, מאתגר אך מרחיב דעת. לפני שהסתערנו על גבעות ברפיליה (כיום באזור מודיעין), סיפר על הכפר הערבי שננטש במבצע דני.
הוא בדק את גבולותינו ולנו התבהר מי אנחנו. אמר: "אתם לא יודעים למה אתם מסוגלים", והעלה את הקילומטרז'. התחלנו טירונות בריצת 6 ק"מ ב"סיבוב הלבן", סיימנו קורס מ"כים במסע של 120 ק"מ. כמו בכל ה"קריעות", 39 מעלות חום לא מנעו ממנו לצעוד בראשנו גם הפעם.
דרך יבלות מדממות, כתפיים כחולות מנשיאת אלונקות, ברכיים רועדות בגובה 1,200 רגל, הפכנו מפלוגה לשבט. כרתנו ברית עולם עם המ"פ. נפגענו אישית כשנשלל ממנו המינוי הראוי כל כך לרמטכ"ל, דאגנו כשנפצע קשה בפעולת סמוע, התגאינו כשהיה מקודקודי המשחררים של בני הערובה במבצע כדור הרעם, או מבצע יונתן בשמו הממלכתי.
"רחוק מאוד, לא נוכל להגיע עם מסוקים"
את הטיסה על 256 נוסעיה ו־12 אנשי צוותה הם מסיטים לבנגזי, לוב. אבל מועמר קדאפי אוסר על הקברניט מישל בקוס להישאר ומתיר לו רק לתדלק. לאחר שבע שעות במטוס המחניק, טיסה 139 ממריאה שוב. "לאן?", הנוסעים מנסים לנחש. לבגדד? לדמשק? לביירות? לתדהמתם הם נוחתים בנמל התעופה של אנטבה.
לארבעת המחבלים מצטרפים שישה פלסטינים שכבר היו באוגנדה. בשני בצהריים הם דוחסים את החטופים לטרמינל הישן. הקפטן בקוס, איש אציל, גוזר שהוא וצוותו נשארים עם בני הערובה.
גורל הנוסעים הופקר לרוצח המונים. את דרכו לשררה סלל אידי אמין על גופותיהם של 300 אלף אוגנדים. טרם עלייתו לשלטון עבר קורס צניחה בבית הספר לצניחה בתל נוף, מדריכים ישראלים אימנו את צבאו באוגנדה.
ביום השלישי לחטיפה שידר רדיו קמפלה את דרישות המחבלים: שחרור 53 טרוריסטים, 40 כלואים בישראל. בהם קוזו אוקמוטו, שתכנן את הטבח בנתב"ג (30 במאי 1972), והארכיבישוף הילריון קפוצ'י, שבחסות גלימתו הקדושה הבריח נשק ותחמושת למחבלים.
אם לא ייענו עד חמישי, 1 ביולי ב־14:00, כך איימו, יוצאו להורג. שני נוסעים בכל שעה. ישראל נאנסת למו"מ והם מאריכים את האולטימטום ל־4 ביולי, עד השעה 14:00.
הידיעה על חטיפת המטוס תפסה את וילנאי בביתו. כשלוש שנים לאחר מלחמת יום כיפור החזיקה חטיבה 35 בפיקודו את הקו מול צבא סוריה. "כשכל בוקר אתה אומר לעצמך: 'עכשיו הם עומדים לתקוף'". המצב הנפיץ כפה עליו ועל הסמח"ט, סא"ל נחיק מרק, לעשות תורנויות. באותו ראשון, לאחר סופשבוע במפקדה בנפח, היה תורו להיות בבית.
בטייסת הקרנפים 131 פתחו מכ"ם עם בוא הבשורה הרעה. ראו שהמטוס נחת בבנגזי, אך מהקוקפיט עלתה דממה מעיקה כי הקברניט חשש לדבר. מפקד הטייסת סא"ל יהושע (שיקי) שני התחיל לפעול אף שאיש עדיין לא ביקש.
הוא כינס את בכירי טייסיו, וכולם הסכימו שלא ניתן לעשות את זה במסוקים. אבל התחילו להתארגן, לבדוק טווח, מרחק, הובלת מטענים, איומים בדרך. "שאם מישהו יקבל החלטה חסרת אחריות לשלוח לשם אווירונים זה יהיה רק אותנו", סיפר לי שני.
"קרוקודילים באגם ויקטוריה"
שני לא תיאר לעצמו שזו ראשית שיתופו במבצע לשחרור קורבנות סלקציה 1976. עצם הפנייה הדהימה אותו. לא בכל יום מתקשר מפקד החיל ישירות למפקד טייסת. אבל מטוסי ההרקולס היו אז חדשים, הפיקוד העליון לא ידע עליהם הרבה, וסא"ל שני היה מהראשונים שלמדו בארה"ב לאלף את השרירן האווירי.
פלד הפגיז ב־30 שאלות על יכולות המטוס: "אתם מסוגלים להגיע איתו לשם? יהיה לכם די דלק? באיזה גובה ניתן לטוס וכמה מטען אפשר לקחת?". עדיין לא הייתה התארגנות פרטנית, אך ליד עתלית ניסו לדמות צניחה של שייטת 13 לאגם ויקטוריה וכיבוש אנטבה. "אבל הניסויים לא כל כך הצליחו, החבר'ה מהשייטת לא התלהבו מנוכחות קרוקודילים באגם ויקטוריה".
וילנאי (82) הוזעק מכפר גלעדי בשעה שהרצה לפלוגת קורס מ"כים בסדרת חינוך. "בוא אליי מיד עם 60 לוחמים של הסיירת", ציווה שומרון. מח"ט 35 השיב שהוא יקבע מי יהיו ה־60 והטיל על שלושת המג"דים שלו להכין צוותים "לפעולה בלבנון".
מפקדי 202 ו־890 נרתמו. אבל למג"ד 50 (נח"ל מוצנח), מנחם זטורסקי, זה לא התאים. "עזוב, מתן, בדיוק יש לי חילופי מחזורים עכשיו". המח"ט השיב: "מנחם, הצעתי לך ואתה תכעס עליי עד יומך האחרון".
"אם ג'יימס בונד - לא איתי"
"אני מבין את ההיסוסים המקצועיים", פתח שמעון פרס, "אבל אני רואה את ישראל יוצאת כל כך דפיטיסטית מהמערך הזה, שחובה לאומית לחפש כל אלטרנטיבה. יכול להיות שאין".
פרס: "מבחינת ישראל בטוח (כך במקור - מ"ח) שני דברים: אם אנחנו מחזירים 40 מחבלים - כולם יבינו אותנו אבל אף אחד לא יכבד אותנו. אם אנחנו עושים פעולה צבאית - אף אחד לא יבין אבל כולם יכבדו אותנו".
הרמטכ"ל גור: "מבצע צבאי ייתכן בתנאים מסוימים. זה לא גן ילדים. זה לא משחקי כבוד. כאשר מבצע כזה לא נעשה בתנאים מתאימים זה 'מפרץ החזירים' (מבצע הנפל האמריקאי במפרץ החזירים בקובה כדי להפיל את קסטרו - מ"ח). לבצע מבצע כזה ללא מודיעין, ללא ידיעה קונקרטית מה קורה בשטח, עם כל אי־הוודאויות שהוצגו כאן - זה בחזקת לא ייעשה".
"רבין גירש אותנו מהחדר"
שומרון פוגש את וילנאי, שבינתיים הגיע מהצפון. "מאוד הערכתי אותו ואהבתי אותו", אמר לי מתן, "בלי דן שומרון לא הייתה אנטבה". הקחצ"ר מתדרך אותו על פי ספר טייסים שבו מופיעים שדות התעופה בעולם, בדגש על המסלולים. הם בוחנים שרטוט של שדה התעופה, את הטרמינל הישן והחדש, חשים שהתחילו להתמצא ובנו תוכנית. "די מצחיקה", כהגדרת מתן.
הם עמדו בחוץ נבוכים, מביטים זה בזה עד ששומרון מצא את מיתרי קולו: "מותר לנו לתכנן ומותר לנו לאמן, לזה לא צריך לשאול איש". הם קובעים קבוצת פקודות בשישי, 7:00 בבוקר במחנה סירקין.
מתחילים תרגולים על מודל. הכוח של וילנאי אמור לסמן את המסלול, להשתלט על הטרמינל החדש - הוא קרא לו "ענת" כשם אשתו - ולתדלק את המטוסים בדרכם הביתה. הלוחמים אינם יודעים מה היעד. "הם לא שמעו את המילה אנטבה, כלום, אמרנו להם שזאת פשיטה בלבנון".
בשישי בצהריים רבין קרא אליו שוב את שומרון. "בוא איתי", ביקש מווילנאי. ראש הממשלה קיבל אותם בלשכתו בבניין הטמפלרי הישן בקריה. אחרי התרגול כבר ידעו יותר, מפקד המבצע הציג את התוכנית במלואה. רבין אישר עוד לפני שהוצגה בממשלה.
כחיילים אוגנדים, לוחמי סיירת מטכ"ל לבשו בגדים מנומרים והצטיידו בקלצ'ניקובים. וגם בכובעים לבנים, להבדיל בין הטובים לרעים. אבל הכוכבת הייתה מרצדס שחורה עם עבר לבן. כדי להתאים אותה למרצדס של אידי אמין התיזו עליה ספריי שחור וציירו בחזיתה את דגל אוגנדה.
כשהיה וילנאי שגריר בסין, הגיע אליו קצין מנהלה טרי, עם סיפור טרי על המרצדס. "היא הייתה של אבא שלי", טען.
אבל האיש לא ויתר ושלף מסמך מ־27 ביולי 1976 (23 יום לאחר הפשיטה לאנטבה), מטעם משרד הביטחון, על "ריכוז הוצאות למונית דיזל מרצדס". וילנאי הראה לי את המסמך.
כשתרגלו את המודל, הרמטכ"ל מוטה גור היה באופירה (שארם) לבדוק אם הקרנפים מסוגלים לנחות על מסלול חשוך. הוא הגיע לקראת סיכום המודל, כינס את מפקדי הכוחות וביקש שכל אחד יתנבא מה לדעתו סיכויי ההצלחה. "אמרתי 'פיפטי-פיפטי' והייתי הכי אופטימי", מספר מתן וילנאי, "הרוב ניבאו 70 אחוזי כישלון". ולמרות התחזיות הקודרות, הרמטכ"ל היה מרוצה מהתרגול והסיר את התנגדותו למבצע.
בשישי בלילה וילנאי מגיע הביתה לתפוס כמה שעות שינה. "אתם לא הולכים לאנטבה להציל את החטופים?", ענת פונה אליו משועשעת, "יש מבצע בלבנון", הוא עונה לה.
התרעות פיקוד העורף