יו"ר תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" חי בין ההרים. ממרפסתו הוא משקיף על באב אל־וואד בדרך אל העיר. בימים שקופים גם על ים ת"א. פיו צוחק ועיניו חמות. האספרסו שהכין לנו, נעלי הבית הפרוותיות, ריככו את הפיגורה שראיתי לראשונה בליל אוגוסט דביק של 1965.
היינו פלוגה א' בגדוד 202 של הצנחנים. בשם כולנו אני מעז לומר שהשנה תחת פיקודו של וילנאי הייתה המשמעותית בחיינו. הוא היה מ"פ עם נשמה של אבא. תובע אבל דואג, מאתגר אך מרחיב דעת. לפני שהסתערנו על גבעות ברפיליה (כיום באזור מודיעין), סיפר על הכפר הערבי שננטש במבצע דני.
הוא בדק את גבולותינו ולנו התבהר מי אנחנו. אמר: "אתם לא יודעים למה אתם מסוגלים", והעלה את הקילומטרז'. התחלנו טירונות בריצת 6 ק"מ ב"סיבוב הלבן", סיימנו קורס מ"כים במסע של 120 ק"מ. כמו בכל ה"קריעות", 39 מעלות חום לא מנעו ממנו לצעוד בראשנו גם הפעם.
דרך יבלות מדממות, כתפיים כחולות מנשיאת אלונקות, ברכיים רועדות בגובה 1,200 רגל, הפכנו מפלוגה לשבט. כרתנו ברית עולם עם המ"פ. נפגענו אישית כשנשלל ממנו המינוי הראוי כל כך לרמטכ"ל, דאגנו כשנפצע קשה בפעולת סמוע, התגאינו כשהיה מקודקודי המשחררים של בני הערובה במבצע כדור הרעם, או מבצע יונתן בשמו הממלכתי.
"רחוק מאוד, לא נוכל להגיע עם מסוקים"
את הטיסה על 256 נוסעיה ו־12 אנשי צוותה הם מסיטים לבנגזי, לוב. אבל מועמר קדאפי אוסר על הקברניט מישל בקוס להישאר ומתיר לו רק לתדלק. לאחר שבע שעות במטוס המחניק, טיסה 139 ממריאה שוב. "לאן?", הנוסעים מנסים לנחש. לבגדד? לדמשק? לביירות? לתדהמתם הם נוחתים בנמל התעופה של אנטבה.
לארבעת המחבלים מצטרפים שישה פלסטינים שכבר היו באוגנדה. בשני בצהריים הם דוחסים את החטופים לטרמינל הישן. הקפטן בקוס, איש אציל, גוזר שהוא וצוותו נשארים עם בני הערובה.
גורל הנוסעים הופקר לרוצח המונים. את דרכו לשררה סלל אידי אמין על גופותיהם של 300 אלף אוגנדים. טרם עלייתו לשלטון עבר קורס צניחה בבית הספר לצניחה בתל נוף, מדריכים ישראלים אימנו את צבאו באוגנדה.
ביום השלישי לחטיפה שידר רדיו קמפלה את דרישות המחבלים: שחרור 53 טרוריסטים, 40 כלואים בישראל. בהם קוזו אוקמוטו, שתכנן את הטבח בנתב"ג (30 במאי 1972), והארכיבישוף הילריון קפוצ'י, שבחסות גלימתו הקדושה הבריח נשק ותחמושת למחבלים.
אם לא ייענו עד חמישי, 1 ביולי ב־14:00, כך איימו, יוצאו להורג. שני נוסעים בכל שעה. ישראל נאנסת למו"מ והם מאריכים את האולטימטום ל־4 ביולי, עד השעה 14:00.
הידיעה על חטיפת המטוס תפסה את וילנאי בביתו. כשלוש שנים לאחר מלחמת יום כיפור החזיקה חטיבה 35 בפיקודו את הקו מול צבא סוריה. "כשכל בוקר אתה אומר לעצמך: 'עכשיו הם עומדים לתקוף'". המצב הנפיץ כפה עליו ועל הסמח"ט, סא"ל נחיק מרק, לעשות תורנויות. באותו ראשון, לאחר סופשבוע במפקדה בנפח, היה תורו להיות בבית.
בטייסת הקרנפים 131 פתחו מכ"ם עם בוא הבשורה הרעה. ראו שהמטוס נחת בבנגזי, אך מהקוקפיט עלתה דממה מעיקה כי הקברניט חשש לדבר. מפקד הטייסת סא"ל יהושע (שיקי) שני התחיל לפעול אף שאיש עדיין לא ביקש.
הוא כינס את בכירי טייסיו, וכולם הסכימו שלא ניתן לעשות את זה במסוקים. אבל התחילו להתארגן, לבדוק טווח, מרחק, הובלת מטענים, איומים בדרך. "שאם מישהו יקבל החלטה חסרת אחריות לשלוח לשם אווירונים זה יהיה רק אותנו", סיפר לי שני.
"קרוקודילים באגם ויקטוריה"
שני לא תיאר לעצמו שזו ראשית שיתופו במבצע לשחרור קורבנות סלקציה 1976. עצם הפנייה הדהימה אותו. לא בכל יום מתקשר מפקד החיל ישירות למפקד טייסת. אבל מטוסי ההרקולס היו אז חדשים, הפיקוד העליון לא ידע עליהם הרבה, וסא"ל שני היה מהראשונים שלמדו בארה"ב לאלף את השרירן האווירי.
פלד הפגיז ב־30 שאלות על יכולות המטוס: "אתם מסוגלים להגיע איתו לשם? יהיה לכם די דלק? באיזה גובה ניתן לטוס וכמה מטען אפשר לקחת?". עדיין לא הייתה התארגנות פרטנית, אך ליד עתלית ניסו לדמות צניחה של שייטת 13 לאגם ויקטוריה וכיבוש אנטבה. "אבל הניסויים לא כל כך הצליחו, החבר'ה מהשייטת לא התלהבו מנוכחות קרוקודילים באגם ויקטוריה".
וילנאי (82) הוזעק מכפר גלעדי בשעה שהרצה לפלוגת קורס מ"כים בסדרת חינוך. "בוא אליי מיד עם 60 לוחמים של הסיירת", ציווה שומרון. מח"ט 35 השיב שהוא יקבע מי יהיו ה־60 והטיל על שלושת המג"דים שלו להכין צוותים "לפעולה בלבנון".
מפקדי 202 ו־890 נרתמו. אבל למג"ד 50 (נח"ל מוצנח), מנחם זטורסקי, זה לא התאים. "עזוב, מתן, בדיוק יש לי חילופי מחזורים עכשיו". המח"ט השיב: "מנחם, הצעתי לך ואתה תכעס עליי עד יומך האחרון".
"אם ג'יימס בונד - לא איתי"
"אני מבין את ההיסוסים המקצועיים", פתח שמעון פרס, "אבל אני רואה את ישראל יוצאת כל כך דפיטיסטית מהמערך הזה, שחובה לאומית לחפש כל אלטרנטיבה. יכול להיות שאין".
פרס: "מבחינת ישראל בטוח (כך במקור - מ"ח) שני דברים: אם אנחנו מחזירים 40 מחבלים - כולם יבינו אותנו אבל אף אחד לא יכבד אותנו. אם אנחנו עושים פעולה צבאית - אף אחד לא יבין אבל כולם יכבדו אותנו".
הרמטכ"ל גור: "מבצע צבאי ייתכן בתנאים מסוימים. זה לא גן ילדים. זה לא משחקי כבוד. כאשר מבצע כזה לא נעשה בתנאים מתאימים זה 'מפרץ החזירים' (מבצע הנפל האמריקאי במפרץ החזירים בקובה כדי להפיל את קסטרו - מ"ח). לבצע מבצע כזה ללא מודיעין, ללא ידיעה קונקרטית מה קורה בשטח, עם כל אי־הוודאויות שהוצגו כאן - זה בחזקת לא ייעשה".
"רבין גירש אותנו מהחדר"
שומרון פוגש את וילנאי, שבינתיים הגיע מהצפון. "מאוד הערכתי אותו ואהבתי אותו", אמר לי מתן, "בלי דן שומרון לא הייתה אנטבה". הקחצ"ר מתדרך אותו על פי ספר טייסים שבו מופיעים שדות התעופה בעולם, בדגש על המסלולים. הם בוחנים שרטוט של שדה התעופה, את הטרמינל הישן והחדש, חשים שהתחילו להתמצא ובנו תוכנית. "די מצחיקה", כהגדרת מתן.
הם עמדו בחוץ נבוכים, מביטים זה בזה עד ששומרון מצא את מיתרי קולו: "מותר לנו לתכנן ומותר לנו לאמן, לזה לא צריך לשאול איש". הם קובעים קבוצת פקודות בשישי, 7:00 בבוקר במחנה סירקין.
מתחילים תרגולים על מודל. הכוח של וילנאי אמור לסמן את המסלול, להשתלט על הטרמינל החדש - הוא קרא לו "ענת" כשם אשתו - ולתדלק את המטוסים בדרכם הביתה. הלוחמים אינם יודעים מה היעד. "הם לא שמעו את המילה אנטבה, כלום, אמרנו להם שזאת פשיטה בלבנון".
בשישי בצהריים רבין קרא אליו שוב את שומרון. "בוא איתי", ביקש מווילנאי. ראש הממשלה קיבל אותם בלשכתו בבניין הטמפלרי הישן בקריה. אחרי התרגול כבר ידעו יותר, מפקד המבצע הציג את התוכנית במלואה. רבין אישר עוד לפני שהוצגה בממשלה.
כחיילים אוגנדים, לוחמי סיירת מטכ"ל לבשו בגדים מנומרים והצטיידו בקלצ'ניקובים. וגם בכובעים לבנים, להבדיל בין הטובים לרעים. אבל הכוכבת הייתה מרצדס שחורה עם עבר לבן. כדי להתאים אותה למרצדס של אידי אמין התיזו עליה ספריי שחור וציירו בחזיתה את דגל אוגנדה.
כשהיה וילנאי שגריר בסין, הגיע אליו קצין מנהלה טרי, עם סיפור טרי על המרצדס. "היא הייתה של אבא שלי", טען.
אבל האיש לא ויתר ושלף מסמך מ־27 ביולי 1976 (23 יום לאחר הפשיטה לאנטבה), מטעם משרד הביטחון, על "ריכוז הוצאות למונית דיזל מרצדס". וילנאי הראה לי את המסמך.
כשתרגלו את המודל, הרמטכ"ל מוטה גור היה באופירה (שארם) לבדוק אם הקרנפים מסוגלים לנחות על מסלול חשוך. הוא הגיע לקראת סיכום המודל, כינס את מפקדי הכוחות וביקש שכל אחד יתנבא מה לדעתו סיכויי ההצלחה. "אמרתי 'פיפטי-פיפטי' והייתי הכי אופטימי", מספר מתן וילנאי, "הרוב ניבאו 70 אחוזי כישלון". ולמרות התחזיות הקודרות, הרמטכ"ל היה מרוצה מהתרגול והסיר את התנגדותו למבצע.
בשישי בלילה וילנאי מגיע הביתה לתפוס כמה שעות שינה. "אתם לא הולכים לאנטבה להציל את החטופים?", ענת פונה אליו משועשעת, "יש מבצע בלבנון", הוא עונה לה.
"המטוס הראשון שינחת יקבע אם זאת הצלחה"
בשבת 9:00 בבוקר הוא שב לסירקין, ובפקודתו מזכיר לראשונה את המילה "אנטבה". כשתרגלו במטוסים כבר הבינו הלוחמים שהיעד אינו לבנון אלא אוגנדה, עתה הם שומעים את השם המפורש. אחרי אימוני בזק - יממה וחצי בסך הכל - נוסעים ללוד לתדריך אחרון בהשתתפות כל המפקדים וכל החיילים.
העניין העיקרי הוא ביטחון שדה: איך ימריאו בשבת בלי לעורר תשומת לב? הרמטכ"ל בישיבת הממשלה, ואת התדריך מנהל סגנו האלוף אדם. "ומה יקרה אם דן שומרון ייפגע?", שואל מישהו. "הייתי עם דן שומרון בעשרות מבצעים, אף פעם לא נפגע", משיב מישהו. קותי מסתכל על כולם ופוסק: "מתן, אתה תופס פיקוד". מאותו רגע מח"ט 35 הוא גם סגן מפקד המבצע.
לאחר התדרוך ממריאים מאופירה ארבעה קרנפים ושני מטוסי בואינג של חיל האוויר. האחד הוסב לבית חולים, באחר טס החפ"ק העליון של המבצע ובו סגן הרמטכ"ל אדם ומפקד חיל האוויר פלד.
הקרנף הראשון שינחת באנטבה נשא את מפקד המבצע שומרון, סגנו וילנאי, מפקד סיירת מטכ"ל נתניהו, סגנו מוקי בצר, שני ג'יפים, המרצדס השחורה ולוחמים של סיירת מטכ"ל. מוט ההיגוי בידיו של מפקד טייסת הקרנפים שיקי שני. עד אז לא טס כמעט שמונה שעות רצופות, לא עשה משימות מהסוג הזה בלילה ולא בגובה נמוך כל כך. "אבל בעיקר רבץ עליי הפחד מפני הבלתי נודע. הייתה רמת סיכון מטורפת".
לאחר כמה שעות טיסה, שיקי שני יוצא להפסקה. הוא עולה למיטת הטייסים בקוקפיט, "אך יוני ברוב חוצפה תפס אותה", הוא מספר, "אמרתי לעצמי, יש חשש של 50 אחוז שלא יישאר בחיים, אני לא מעיר אותו". הוא שכב לצידו אך לא הצליח להירדם. כעבור 20 דקות חזר למושבו בקוקפיט.
את המיטה החמה לצד יוני תפס וילנאי. יוני ומתן (במלעיל בפי הירושלמים) הכירו מנוער. מהימים שהמים בירושלים נאגרו במכלים על הגגות, שמא יתחדש המצור. שניהם בנים לפרופסורים, שניהם התחככו ברחביה.
משפחת וילנאי גרה ברד"ק 15, משפחת נתניהו בהפורצים 4. צריף הצופים שכן בחצר האחורית של הגימנסיה העברית והיה מרכז החיים החברתיים. מתן היה המחסנאי, התפקיד הכי יוקרתי בשבט, יוני הגיע לעזור, "וכך היינו לחברים".
מתן השיב: "זה הרבה מדי לטלפון", יוני זינק על אופניו ותוך חמש דקות התייצב בבית וילנאי. לאחר הקשבה ממושכת מתן יעץ לו שהפעם יעשה מה שאחיו הצעיר אומר לו. כעבור חצי שנה מונה וילנאי לסגן מפקד היחידה ושירת עם האחים נתניהו: יוני היה מפקד פלגה וביבי מפקד צוות.
עתה, כשהם שוכבים זה לצד זה בדרך לאנטבה, יוני אינו יודע שמתן יודע: בצבא מתרוצצות שמועות שהוא עומד לפני הדחה מהפיקוד על היחידה.
כשהם בשמי אתיופיה, שומעים הלוחמים בקשר הפנימי שהקבינט אישר סופית את המבצע. אין להם מושג שראש הממשלה רבין הכין מכתב התפטרות אם ייכשלו.
"טסנו על קו הגבול שבין ניירובי לאנטבה", מספר שיקי שני, "כדי שלא יחשדו שזאת רביעייה במבצע צבאי, התפצלנו". שלושה מטוסים נשארו במעגלי המתנה של 7 דקות ורק הראשון המשיך. החשיכה התעבתה, הגשם הצליף, ושני נכנס לפיינל ארוך לקראת נחיתה. חיפש את המסלול, אבל את המכ"ם עדיין לא הפעיל.
כדי שיתיישר לקראת המפגש עם האספלט, הנווט השגיח עליו: "לך ימינה, קח קצת שמאלה", כיוון אותו. "חשתי שזאת הפתעה, לא יודע איך חשים הפתעה, פשוט לא ירו עלינו ולא דיברו איתנו".
שני: "נחתי על מסלול מואר אבל התעלמתי מזה. המשכתי להתייחס למכ"ם מחשש שהמסלול יכבה". כששני מסיע, וילנאי מפעיל צוות מסיירת צנחנים בפיקוד דורון אלמוג, "הראשונים שדרכו על אדמת אוגנדה".
הוא מקפיץ אותם משתי הדלתות בנוהל של "אדום" - "ירוק", "כמו מדריך צניחה". הם מניחים פנסי תאורת חירום לסמן לשלושת המטוסים שבאוויר את המסלול, שכבה בינתיים. כעבור דקה הרמפה של ההרקולס נפתחת, המרצדס השחורה, הג'יפים, הלוחמים - כולם גולשים למעבה הלילה.
"רק אז הבנתי שאני לבד"
עופר היה אז בן 22. בן לאם שבגיל 9 ניצבה לבדה בלב אירופה הבוערת ולאב שניצל הודות למפגש מקרי על גשר מפוצץ ביוגוסלביה. יום לפני שיצאו לאנטבה אמר לו מפקד חולייתו, סרן אמנון פלד: "היחידה היא חוד החנית ואנחנו בשפיץ". אמיר חש גאווה. הנה הוא בכוח הפורץ לטרמינל שבו החטופים, אך באותו ברק מחשבה אמר לעצמו שאינו בגן שעשועים.
ממושבו בקצה האחורי של הרכב האחרון בשיירה, ראה את צלליות חבריו בג'יפ שלפניו: "שאלתי את עצמי מי מהם יעמוד בעוד 5 דקות על הרגליים?". הם נסעו בפנסים מוארים, זיהו מרחוק את הטרמינל הישן ופנו אליו. באלומת אורותיהם נלכדו שני שומרים. "הם הרימו אלינו את הנשק, והיה ברור שהם רוצים לירות בנו", ממשיך עופר.
"במעלות הרגו את הילדים, בסאבוי פוצצו את המלון", שולף עופר. כמה עשרות מטרים לפני הנקודה שהייתה מיועדת לעצירה פקד יוני לרדת מכלי הרכב. הם ישבו צפופים והוא חשש שייפגעו.
"קפצתי וחשתי פיק ברכיים, זאת הייתה שנייה שנראתה כמו נצח. החזקתי את הג'יפ כדי לא ליפול, איבדתי קשר עין עם מפקדי אמנון פלד, שאחריו הייתי אמור להיות, והיה חושך, וירו מכל הכיוונים, ואנשים קפצו מפה ומשם והיו הרבה צלליות ואמרתי לעצמי: 'אמנון בטח כבר רץ, אז ארוץ מהר ואשיג אותו'. התנתקתי מהאחרים".
הוא הגיח מהאפלה אל טרמינל זכוכית מואר מבפנים. כחבריו השליך את הכובע האוגנדי וחבש את הלבן. "משמאל שמעתי את יוני צועק: 'קדימה, קדימה' והירי נמשך, ומזווית העין ראיתי שיוני נפגע".
לפתע התנפצה שמשת הטרמינל, מחבל שכב וסביבו המון אנשים. "הוא ירה אליי צרור ארוך, אבל אנחנו היינו מאומנים יותר. תוך כדי ריצה יריתי בו שלושה־ארבעה כדורים בבודדת, הראש שלו צנח, נכנסתי פנימה, עשיתי שני צעדים, יריתי בו עוד כדור שלא יוציא חגורת נפץ ויהרוג חצי מבני הערובה. רק אז הבנתי שאני לבד, שנכנסתי ראשון".
פלד הגיע אליו תוך שניות. "אני רצתי בטעות כדי להשיג אותו, והוא רץ בכוונה כדי להשיג אותי". כשאמיר סורק את החדר אינו מבחין בשני מחבלים שמכוונים אליו משמאל, אבל אמנון מבחין. "כשסובבו את נשקם ב־90 מעלות וננעלו על הגב שלי, אמנון דפק אותם והציל את חיי".
עופר הוריד את ידו מנשקו, הרים מגפון, צעק בעברית ובאנגלית: everybody lie down ("כולם לשכב"). מההתרגשות בקושי יצא לו קול. "תוך חצי דקה היו לי שתי תופעות פיזיות: פיק הברכיים והקול הניחר".
מקצתם התכסו בשמיכות מתוך אינסטינקט להתחבא, איש לא עמד, כולם נשמעו להוראה. עופר חזר עליה עוד פעמיים. הוא זז הצידה ולא ראה שאחד הנוסעים - צעיר, שחום שעליו דם המחבל שנהרג מכדוריו - קפץ על החוליה של בצר שהצטרפה זה עתה. שניים מאנשיה חשבו שמדובר במחבל וירו בו.
"שמענו יריות מרחוק, הן התקרבו והלכו, התחזקו כל הזמן", תיארה אחת הנוסעות בספר "מבצע יונתן בגוף ראשון", "הייתי בטוחה שזה הסוף ואז לפתע השתררה דממה, ראיתי חייל עם רובה גדול שקרא לנו בעברית".
אבל מולם ירד שוטר אוגנדי חמוש באקדח וירה בסמל סורין הרשקו. אף שהיה רק סמל, המח"ט וילנאי הכירו היטב. הרשקו היה סמל מרגמות ופיקד על "מוצב חודר" (עמדה מעבר לגבול שנועדה להגן על היישובים בסביבה - מ"ח) בצפון.
ה־50 אחוז הפסימיים התגשמו
כשבחוץ הנותבים קורעים את הלילה, בקוקפיט של שני הצוות דחוס בחגורות הצלה, חובש כובעי פלדה וחמוש בעוזים ובאקדחים. "הייתי מוטרד מנושא הדלק. יפה מאוד ששחררנו את החטופים אבל מאיפה הדלק להחזיר אותם הביתה?". האפשרויות ממש אינן מגוונות: למצוא דלק באנטבה או לטוס לתדלוק ביעד אחר.
צוות המטוס מטלפן "לאנשים בחוץ", כהגדרת שני, לבסוף מפקד חיל האוויר שבחפ"ק בבואינג מודיע: "אופציית ניירובי פתוחה", כלומר יש אישור לתדלק בקניה. שני מנסה לעדכן את שומרון, אך הוא תפס מחסה מאחורי מכשול קרקעי והקשר איתו נוטרל.
הוא מעביר את הדיווח לווילנאי, שהתחיל להתארגן לתדלוק בשדה אנטבה. הקשר גם בישר, די בהתחלה, שיוני נפגע. למטוסו הגיע הד"ר אפרים סנה, האחרון שטיפל ביוני, ודיווח שכדור פילח את ליבו.
למטוס 4 הגיעו דמויות על הקצה, אנשים מחוקים עם הבעה שואתית, צלליות שהגיחו מהגיהינום. אבל אל המועקה הסתננו מצבים קומיים. כשבאו לפנותו, מהנדס הטיס של אייר פרנס לא מצא את נעליו. הוא חיפש אותן בטירוף בין המזרנים והשמיכות.
כאילו האמין שרק השיק הצרפתי של הזוג יציל את חייו. לבסוף מצא את נעליו אבל לאחר שהידק את השרוכים נזכר שרק פיג'מה לבשרו. הוא ניסה ללבוש עליה מכנסיים, אך הן נתקעו על עקבי הנעליים. בפיג'מה משובצת עלה למטוס החילוץ.
והייתה דיילת פצועה מריקושטים כשעליה רק תחתוניה. כמעט התעלפה מהפאניקה. אמנון פלד הורה לאמיר לשאת אותה בסחיבת פצוע למטוס. "לא בטוח שהייתה דיילת אבל כך קראנו לה כי הייתה צעירה, יפה וצרפתייה".
לאחר 53 דקות על אדמת אוגנדה, בתום מבצע מהמורכבים, הנועזים והיעילים ביותר במלחמה בטרור, המריאו מאנטבה ארבעה מטוסים. "זה היה כמו שוד בנק", הגדיר האלוף בני פלד את הפשיטה. "לא השתלטנו על כל הבנק (כיבוש שדה התעופה) אלא הלכנו רק על הכספת (הטרמינל עם החטופים)".
הם נחתו לתדלוק בניירובי, ובני הערובה נקלטו בבית חולים שדה. כאן ראה אותם וילנאי בפעם הראשונה. "אמרתי לעצמי, הם הסיבה שאני בצבא, קורע את עצמי באופן קבוע, מסכן את חיי, מאבד חברים. עכשיו אני רואה את זה בצורה מוחשית".
"אבידה נוראה, הישג אדיר", דיווח אהוד ברק מהחפ"ק בקניה לרמטכ"ל גור.
עופר: "יוני צדק במאה אחוז. הוא עשה את מה שצריך היה לעשות. זה מוכח במבחן התוצאה כי העסק כל כך הצליח. שנית, את זה תרגלנו במודל: אם נתקלים בחגורת שמירה חיצונית - יורים עליה. כל ההתקשקשויות על טעות זו או אחרת קטנוניות. מתמקדים בשטויות ולא בהישג הבלתי נתפס".
כשהוא בדרכו מניירובי לתל נוף, ישראל יוצאת מדעתה. ארבע מהדורות של העיתונים, רדיו שמשדר ללא הרף את כוורת עם "מדינה קטנה מתחמקת מצרה", מוניות שעוצרות בצד ונהגיהן פוצחים בריקודים. אבל לירושלים מזדחלת שמועה מצמיתה: במבצע נהרג קצין בכיר בצנחנים, בנו של פרופסור ירושלמי. וילנאי: "המשמעות הייתה שזה אני או יוני".
למזלה של ענת, הבשורה פסחה עליה. אבל לא על שכנתה רותי, רעיית בני בגין, "וכשלא היה ברור מי זה, היא הסתובבה אצלי על בהונות". כשנודע שהאיש שלה חזר, כל שכונת יפה נוף - הורים וילדים - הדביקו להם ברכות על הדלת. "הייתה התרגשות עילאית של משהו שגדול מהחיים", מספרת ענת.
התרעות פיקוד העורף