מן איציקזון תיארה את ההתמודדות המתמשכת עם האובדן ואמרה: "הזמן עובר הגעגוע מתגבר והחוסר שלה גדל. חד משמעית. הזמן עושה הרבה דברים - הוא לא מרפא, הוא כן גורם לך להבין ומיישב לך בראש שזה זה, זה קבוע, זה משהו שהיא לא חוזרת יותר והחיים ממשיכים, העולם ממשיך להסתובב ואתה איכשהו לומד לחיות חיים אחרים חדשים לצד הגעגוע והזיכרון הגדול".
בהמשך התייחסה לטקס הזיכרון והדגישה את חשיבותו: "זה הטקס היחיד ב-7 באוקטובר, טקס של העם שממומן על ידי העם ובשביל העם, לזכר מה שקרה פה, האנשים המופלאים שאיבדנו. אני רוצה להגיד תודה על כל ההיענות וההירתמות המדהימה שהייתה פה החל מאתמול ואני רוצה לקרוא להמשיך לתמוך בקיום הטקס הכל כך חשוב הזה, הגדול ביותר בתולדות המדינה, במתכונת של פארק פתוח, כיאה לאסון הגדול ביותר שקרה לנו. זה יהיה טקס מכבד וראוי כמו שמגיע להם".
בדבריה חזרה גם ליום שבו נהרגה אחותה, עמית מן ז"ל, ששירתה כפרמדיקית כוננית בקיבוץ בארי. "יום קשה. עמית אחותי הקטנה, בת 22, הייתה פרמדיקית כוננית של קיבוץ בארי והייתה שם בחג שמחת תורה. היא קמה בבוקר כשהתחילו האזעקות, בן הזוג שלה שהוא גם פרמדיק יצא לכיוון נתיבות למשמרת, הוא אמר לה 'בואי, אני אקח אותך איתי', הוא יצא לפני שחדרו המחבלים. כמה דקות אחר כך היא מקבלת טלפון מהאחות של הקיבוץ, נירית, שמזעיקה אותה לטפל בחבר כיתת כוננות. היא יצאה מהממ"ד בידיעה שיש סכנה ובניגוד להנחיות ומיד רצה למרפאה", סיפרה.
עוד שיתפה בזיכרון מהשעות האחרונות לחייה של אחותה: "היא שלחה את ההקלטה הקולית בסביבות 14:00 ב-7 באוקטובר. היא בעצם רואה את שחר צמח מכיתת הכוננות, הוא ואיתן חדד הגנו על מי שהיה במרפאה עם הנשק האישי שהיה להם, היא רואה אותו נרצח מול העיניים שלה ברגע חדירת המחבלים".
התרעות פיקוד העורף