הפיצה של אורבוך אכן יוצאת דופן בטעמה ובמשחקי התוספות שהוא מחולל עליה. היו שהגדירו אותה "גורמה לעניים". בשבתות טעמו אותה יותר מ-3,000 מבקרים רעבים. במלחמה, וגם בימים הראשונים של אחרי ההסכם שנחתם בין ישראל ללבנון, הגיעו אל השולחן חמישה חיילים וקשיש, ובחניה הגדולה, הריקה, משתזפות חמש מכוניות בשמש. "הגליל הפך למשק אוטרקי, בועה סגורה שמפרנסת את עצמה", אומר אורבוך בצער.
תחושות לחוד ומציאות לחוד. לאורך המלחמה הערים היו ריקות בחלקן, מבוהלות מטילים. קניוני רפאים קישטו אותן, עסקים רבים קרסו ונסגרו, והתושבים, בעיקר הצעירים שבהם, עזבו והשתקעו במקום אחר. ועדיין, למרות המלחמה, האזעקות, חיזבאללה ואיראן שטיווחו את המטעים והשטחים הירוקים, החקלאים ובעלי העסקים הרימו את הראש בגבורה ונתנו עבודה. בחירוף נפש ובאומץ נוגע ללב.
כל חקלאי קו העימות עבדו לכל אורך המלחמה תחת אש, ובעלי היקבים, המחלבות והעסקים הקטנים ספגו את ההפסדים והוסיפו לקום וללכת. גם כשהמשפחות פונו, הם נשארו כדי לשקם את המטעים ולהפריח את השממה העשנה. עכשיו הם קוטפים את הפירות, תרתי משמע.
בלחסן ממשיך: "בדרום המלחמה התחילה אבל נגמרה מהר יחסית, והחקלאות שם היא גידולי שדה חד־שנתיים. בצפון המלחמה נמשכה הרבה מאוד זמן, והתושבים כאן סוחבים על גבם טראומה, נזקים והלוואות. עכשיו, עם החלת הסכם ההסדרה, כשהפסקת האש נכנסה לתוקף, נתחיל בשיקום. זה ייקח שנים, אבל יש לנו אורך רוח וגם ציפייה מהמדינה ומהציבור. אנחנו אומרים להם, אם לא נחזק את הצפון, נאבד אותו".
מטולה וקריית שמונה
20 שנה למלחמת לבנון השנייה, והתושבים במטולה ובקריית שמונה מתרפקים על התקופה שבין המלחמות, במיוחד העשור שלפני המלחמה, שהביא עימו גלים טובים בחקלאות, בתעשייה, בשפע של מטיילים שסייעו לעסקים הקטנים להתפרנס בכבוד.
כך למשל, בתקופה שלפני השבעה באוקטובר הגיע הקיר הפירותי לאזור. מדובר בשיטת גידול מתקדמת של קטיף רובוטי שמזהה את הפרי באמצעות חיישן, ומגדיל את היבול ואיכותו. למעשה, כל הצפון הפך לאגריטק, שכלול העבודה, הכנסה של מכניקה ופודטק, הפחתת דישון וריסוס ותוצרים חדשים בתחום המזון.
השבעה באוקטובר גדע את הכל. בבת אחת נעצרו היוזמות והחידושים, החברות עזבו את האזורים מוכי הרקטות, וההשקעות נגדעו באיבן. חוות גידול ניסיוניות נמחקו, כמו גם מחקרי החממות והסטארטאפים. במטולה פעלה המבורגרייה אחת ולצידה עגלת קפה בודדת. במלחמה החיים מנצחים, בפרט כשההטבות שמגיעות להשקעות בצפון בטוחות יותר ביקנעם.
הלמן נזכר בתחילת המלחמה: "לא משנה מתי ואיך, הייתי פתוח, מדי יום ביומו, גם בזמן טילים, אש, שריפות. אני פועל לפי הפתגם, אם זה בלתי אפשרי, ייקח קצת יותר זמן. ככה גידלתי את הילדים שלי וככה גדלתי בעצמי. אז הסתדרנו, קיבלנו קצת מקדמות, עמדתי לבד בעסק, בן אדם אחד שפותח משמרת וסוגר אותה. ועכשיו, עם הפסקת האש, אנחנו מתחילים לנשום".
יסוד המעלה
"כשנכנסנו למלחמה, נאלצנו להמשיך לטפל במטעים תחת אש", הוא מספר. "מלך תאילנד הוציא מטוס לעובדים שלי ואמר להם, מי שרוצה לטוס, יחזור בעזרתו. זה היה באוקטובר, בקטיף הרימונים. הבאתי את הנכדים שלי לשדות, אמרתי לתאילנדים, אני פה, הנכדים שלי פה וגם אתם תהיו פה".
הוא דור חמישי לחקלאות בצפון, דובר שמונה שפות, אבל השפה הכי חשובה שהוא מדבר היא שפת העצים. "בסוף כל קטיף אני אומר להם, תודה רבה על המטע ועל היבול".
חקלאי הוא מהמר כפייתי. "אתה מהמר על איזה זן, איזה עץ, תפוח או משמש, המון החלטות שמתקבלות בבדידות", אומר שטילמן. "ואז מגיעים הגשמים והברד. אתה ישן בדאגה ומתעורר בשמחה, בדאגה כי אתה לא יודע אם תקטוף את המשמש מחר, אם ייפול לך טיל בשטח, אם ימות לך פועל, ומתעורר בשמחה כי הגענו לקטיף. אנחנו מתפתחים הכי הרבה בשנים הקשות, ולכן המלחמה הזו לא מבהילה אותי. בשנתיים האחרונות למדתי הכי הרבה מכל השנים קודמות, כי הקשיים מלמדים".
רמות נפתלי
"הצפון היה לשטח מוכה מלחמה, ואנחנו חטפנו אש מכל הכיוונים", מספר ברזילי, "המושב עצמו פונה יחד עם שאר היישובים באזור, נשארו רק החקלאים וחברי כיתת הכוננות בשטחים שחלקם ממש נושק לגבול, בצמידות לגדר. זה לא היה חצי התאבדות אלא התאבדות וחצי. אם יש משהו שאני מצטער עליו בכל התקופה ההיא, זו ההחלטה להגיע למקומות האלה ולסכן את עצמי יום-יום. אני חושב שזו טעות. החיים חשובים יותר מהחקלאות. אבל להשאיר את המטעים וללכת זה משהו ששום חקלאי לא יכול להרשות לעצמו. לעבד את האדמה זה משהו שאי אפשר להיגמל ממנו".
ברזילי ממשיך לספר על הנזקים ליבול: "הנזק הכי גדול היה באגסים, הכירחון ייבש את הענפים והעץ, והמטעים הותקפו בצורה אלימה כי לא יכולנו לטפל ביובש. בהמשך המון עצים חטפו פגיעות ישירות ונעקרו, מערכות מים נהרסו, ובכמה וכמה שטחים פרצו שריפות כתוצאה מהנפילות".
"בשל הנזקים מהחקלאות", הוא ממשיך, "הגשנו בקשה לפיצויים. יש חקלאים שהלכו במסלול מסוים וקיבלו פיצוי מהמדינה. אני הגשתי בקשה שמצריכה דוחות של שמאים שעד היום גוררים את הטיפול בסיפור שלי. קיבלתי משהו כמו 20% מהפיצויים, וזה שם אותי במקום של קושי תזרימי. אי אפשר לתכנן קדימה ולפתח את המשק כשכל כך הרבה כסף חסר בקופה. זה שם את החקלאות בהולד. וחקלאות שלא מתקדמת הולכת לאחור".
ידענו על זה לפניו. עלינו למעלה, נכנסנו לישיבה ושאלנו, אתה בטוח שאתה רוצה לקיים את הישיבה, הרי אתה לא בתפקיד. והוא אמר, זה הכל פייק של התקשורת. אל תאמינו. ויום אחרי זה הוא עזב"
בלחסן: "צריך לזכור שהחקלאים הם חיילים חקלאים והחקלאות היא תשתית לאומית. זה כמו נשק. אם לא יהיה לך אוכל מקומי, אתה תהיה תלוי במדינות בחו"ל כמו טורקיה, ואם יהיה מצור, לא יהיה לך מה לאכול. לכן החקלאות צריכה להיות בקדמת סדרי העדיפויות הביטחוניות. כמו שיש מטוס F16, כך יש חקלאות".
"כשפרצה המלחמה פינו את כל המשפחות במושב לבתי מלון", הוא מספק, "אבל אשתי, אני והעובדים שלי החלטנו שברמה העקרונית אנחנו לא מתפנים. זה היה באמצע הבציר, היה צריך לקלוט את הענבים ולטפל בהם. אז המשכנו לעבוד בכרמים עם כל הרעשים סביב, האזעקות והנפילות. מול היקב הוקם מחנה צבאי גדול, ואנחנו חיינו בתוכו. זה היה מאתגר, אבל אני אמרתי, נולדתי פה ולא אתפנה".
הוא עצמו לא מתייאש ולא מתלונן. חי ופועל בדממה ובהשלמה. את היקב הוא מחזיק בקושי, דרך שינוי צורת הפעילות. "מלבד היין שלנו, אני מייצר גם יין לאחרים. הפכתי ליקב שירות. באים עם ענבים ואני עושה להם את העבודה. הם מביאים את חומרי הגלם, ענבים ובקבוקים וחביות, ואני מייצר את היין. כמו שאני מכין את המותג שלי, כך אני מכין גם את היין שלהם. אני אומר ברוך השם ולא מתלונן. הציעו לנו עזרה, פיצויים על ההפסדים. אמרתי, אני לא צריך שום פיצויים, רוצים לעזור? תקנו יין".
שדה אליעזר וקיבוץ יפתח
"לסבא שלי היה משבר חלב אז הוא החליט למכור גבינות", הוא מספר. "מאז אנחנו מוכרים גבינות בוטיק לבתי מלון, בתי קפה, מעדניות ומאפיות לחמים בתל אביב ובשרון. המחלבה אומנם פועלת בקיבוץ יפתח, אבל עסק טוב בגליל צריך משאית קירור טובה שנוסעת למרכז".
למרות הכל, עודד מנסה להישאר אופטמי, אך יש לו גם הצעות לייעול: "יש לי רעיון לפתוח בקצה הנחלה מרכז מבקרים שיאפשר לשלב את ריח הדיר, הגבינות והיין, אבל הרגולציה להקים דבר כזה כל כך מכבידה, שזה מרפה ידיים. אף אחד לא בא ואומר, בואו נחריג את חבל הארץ הזה שלא ידענו באמת לתת לו ביטחון בשלוש השנים האחרונות, בואו נציע לו הקלות ברגולציה, בבירוקרטיה".
הוא מוסיף: "המזל שלי הוא שאני ממשיך לעבוד ולהיות מבוקש. בשבועות האחרונים, כשהבנו שלא נצליח להיפטר ממלאים, חילקנו את הגבינות לחבילות קטנות ועשינו מארזי שי. מי שהרים את הכפפה היו חברות הייטק שאמרו, תביאו לנו 750 חבילות שי. אמרתי להם, בשמחה רבה, אבל אין לי מספיק עובדים לארוז אותן. אז הם אמרו, תביאו את הגבינות ואנחנו נארוז".
קיבוץ דפנה
"ההתחלה הייתה סבבה לגמרי. הייתה פה תנועה ענקית של מטיילים, תחושה של באנו לתרום לצפון ולהרים אותו, וגם שמשהו השתחרר ואפשר לחזור לחיים. היינו בטוחים שעכשיו יהיו פה 20 שנים של שקט כי חיזבאללה מורתע, ניצחון מוחלט, האיום הוסר. איזה עוד סלוגנים היו? חיזבאללה כבר לא מהווה איום על היישובים. ואז הגיע 28 בפברואר, מלחמה עם איראן שהחזירה אותנו בדיוק לאותה נקודה. סגירה מוחלטת של העסקים, מה שלא חיוני לא עובד. והיו אזעקות ונפילות, ובגלל שאנחנו קו ראשון, זמן התגובה הוא אפס. אתה לא יכול לרוץ למרחב מוגן. וכך קרסה בקיבוץ גם הקונספציה השנייה".
קיבוץ דן
"ואז הגיעה המלחמה בדרום ולכולם קפצה נורית האזהרה על התוכנית האיראנית הגדולה של פלישה מכל החזיתות", מספר רודולף. "הגבולות נסגרו, הכוחות זרמו, הצבא אסר על נוכחות חקלאית על הגבול וגם אנחנו החלטנו שלא לסכן את אנשי הצוות. כך שבמשך חודשיים וחצי לא הצלחנו להגיע ל־1,500 כוורות על הגבול, והן נותרו חשופות".
רק בינואר, כשהתחילו הגשמים, הצבא אישר לדבוראים להגיע אל הגבול טיפין-טיפין. "התגנבנו אל הכוורות בחסות הערפל, ולקחנו אותן לקו אחורי יותר", נזכר רודולף. "כוורות לא שורדות בלי טיפול, ולכן סבלנו מפחת של 50%. חצי מהכוורות שהיו לנו מתו, חלקן נפגעו מהירי ורובן נשרפו באביב. שנת 2024, שהייתה מתוכננת להיות שנת הפריצה הגדולה, הפכה לשנה הכי קשה שעברנו. היערות, השדות, המטעים, הכל נפגע ונשרף, ומכיוון שאנחנו חיים מהצוף שבטבע, שטחי ההפריה לא סיפקו אותו, ומתוכנית שאפתנית של 120 טונות דבש, הצלחנו להפיק בקושי 70".
גם לאחר הפסקת האש הקודמת, בנובמבר 2024, המצב לא חזר לקדמותו: "גם שנת 2025 הייתה רעה מאוד, עם 60%-70% גשם שהפריעו ליבולי הדבש. אנשים סיכנו את עצמם בידיעה שיש להם יירוטים מעל הראש כי אנחנו נחשבים שטחים פתוחים. רחפני הנפץ המשוטטים הם רק עוד תוספת לכל השאר, וזו הייתה רק שאלה של זמן מתי חיזבאללה יחליטו שאולי הרכב שלי הוא צבאי ואני חייל ויובילו אליי את הרחפן. אז הסתובבנו בטבע, ובמקום להסתכל על הפריחה ולחפש מקומות טובים להניח בהם את הכוורות, הסתכלנו על השמיים והתפללנו שלא יגיע זמננו".
עוד הוא אומר: "קריית שמונה הייתה עיר עם אופק התפתחותי. ואז פרצה המלחמה, והקימו מנהלת בצפון שלא עבדה כמו שצריך. שלושה מנכ"לים שלה התחלפו בארבע שנים, ועכשיו העבירו את הניהול לדרום. היום הדרום מנהל גם את הצפון, ואני חושב שזה משגה. צריך להבין שבצפון לא היו מכות בנפש בסדר גודל כמו בדרום, אבל מבחינת ההתיישבות, המסחר, החקלאות והתודעה, הצפון חטף מכה קשה, שמסיגה אותו עשור אחורנית. הממשלה צריכה להתייחס אלינו ברצינות, וכפי שהיא ידעה לסייע ולחזק את הדרום אחרי המכה הקשה שנחתה עליו, היא צריכה לסייע גם לצפון, לחזק אותו ולהציבו בראש סדר העדיפויות".
התרעות פיקוד העורף