נתונים אלה נחשפו אמש (ראשון) בכנס "איך נוביל שיקום יחד? החוסן הלאומי והנפשי בצל המלחמה" ביוזמת עמותת 121 שמובילה את שותפות "אור באופק" ו"תקווה לנפש" שהתקיים בתל אביב במטרה לקדם את תחומי בריאות הנפש, החוסן הלאומי, שיקום נפגעי פעולות האיבה והרחבת ההכרה בנפגעי המלחמה לקראת הכנסת והממשלה הבאות.
הסקר שערכה עמותת 121 שמובילה את שותפות "אור באופק - המטה לקידום מענים לנפגעי פעולות איבה" בקרב 145 נפגעי פעולות איבה מצא כי רק כ-34% מהנפגעים חזרו להיקף עבודה חלקי בלבד (בהשוואה להיקף עבודתם הקודם) , 35% מהנפגעים עדיין אינם עובדים כלל, רק כ-27% הצליחו לחזור להיקף עבודתם הקודם.
שני שלישים מהנפגעים מעידים כי לא קיבלו ליווי רציף ועקבי מטעם המדינה. יותר משליש מהנפגעים (35.2%) דיווחו כי בן משפחה מדרגה ראשונה נאלץ לצמצם את היקף עבודתו בשל מצבם. כמעט שניים מכל שלושה נפגעים (61.83%) מדווחים כי מצבם הכלכלי הורע מאז הפגיעה, גם לאחר קבלת קצבאות ותגמולים.
עילם הוסיפה: "במקביל, ישראל חייבת לבנות מערך לאומי לחוסן ולבריאות הנפש שיגיע לכל קהילה. אלה שתי משימות לאומיות שחייבות לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה והכנסת הבאות".
כץ הוסיפה: "בני המשפחה שנושאים בנטל הטיפול חייבים לקבל הכרה ותמיכה אמיתית". היא ביקשה: "אל תסתכלו על שורדי המסיבות ובני המשפחה המטפלים בהם, כעל קבוצת נפגעים. הסתכלו עליהם ועלינו כעל נכס לאומי, ועל שיקומנו כהשקעה בעתידה של מדינת ישראל".
שגב הוסי:: "רק ב־2027 תתקבל ההחלטה על הנכות הקבועה, ובינתיים שנה שלמה הולכת לאיבוד בלי שאני באמת מתקדם בשיקום. במקום מערכת שמתמקדת באחוזי נכות, אני צריך מסלול שיקום אישי שייקבע מה אני צריך כדי לחזור לתפקוד ולחיים".