חור ענק בגג
סבג, כיום בן 54, היה באותם ימים עובד חדש ברכבת, ושימש הנדסאי מיזוג אוויר וחשמלאי. "הייתי בסך הכל שנה בתפקיד", הוא מספר. באותו יום ראשון הגיע סבג לעבודה בשעה 6 וחצי בבוקר. "חילקו אותנו למשימות וכל אחד עלה על כלי הרכב שהוא עבד עליו", הוא משחזר.
"בשניות הראשונות שאחרי הפיצוץ היה שקט מצמרר. היה באוויר ריח חריף, שרוף, ריח נוראי שליווה אותי ונשאר לי ממש בתוך האף לאורך כל תקופת האשפוז. באותם רגעים הבנתי שנפצעתי, אבל לא ידעתי כלום על חומרת הפציעה שלי, ולא היה לי מושג כמה הרוגים ופצועים יש מסביבי. כשאמבולנס הגיע הייתי בין הראשונים שפונו לרמב"ם. אני זוכר שבבית החולים עוד הספקתי למסור את מספר תעודת הזהות שלי ואת מספר הטלפון של אשתי, לפני שאיבדתי הכרה. נותחתי במשך 18 שעות, והתעוררתי רק במחלקת טיפול נמרץ. בחדר פעל רדיו, ואז שמעתי לראשונה על חבריי שנהרגו באסון".
בעקבות הפציעה שונה תפקידו של סבג והוא התמנה לרכז תפעול מתחמי של המוסך, עבודה שעיקרה הוא משרדי. "אני עדיין מטופל בכדורים לדילול דם בגלל שתל סינתטי שהוכנס לרגל שלי, ויש לי מגבלות הליכה קשות שמונעות ממני לעמוד פרקי זמן ממושכים", הוא מתאר. "נאלצתי להפסיק לחלוטין את העיסוק בספורט, דבר שמאוד אהבתי לעשות לפני הפציעה".
הכימיה המיוחדת
"הנהג מהיחידה שלנו, שהיה במקום, לקח אותי לתחנה הקרובה של חברת חשמל, שם רופא החברה שם לי חסם עורקים, ופינו אותי לרמב"ם. בבדיקת הסי.טי התברר שכדוריות מתכת חדרו לתוך הראש, והרופאים נאלצו לפתוח לי את הגולגולת מצד שמאל כדי להוציא אותן. הייתי מאושפז בסך הכל חמישה ימים, ושחררו אותי הביתה כי היו צריכים לפנות מיטות לפצועים אחרים במלחמה".
"כשהגעתי למקום קלטתי את גודל הזוועה. טיפלתי בפצועים, זיהיתי את ההרוגים ורשמתי את שמותיהם, ועזרתי לאנשי זק"א להכניס אותם לשקיות. זה היה נורא קשה. האמבולנסים שהגיעו בהתחלה היו ללא רופאים או אחים, ופיניתי כל פצוע לפי זיהוי חומרת המצב שלו. העובדים עשו חסמי עורקים לחברים הפצועים שלהם".