“כששואלים אותי מה גרם לי לרצות לחזור למקום שבו חוויתי את הנורא מכל, התשובה שלי פשוטה: המקום הזה הוא הבית שלי", היא מסבירה. “בניתי פה את כל החיים שלי. גרתי בניר עוז במשך 58 שנים רצופות, מאז שהשתחררתי מהשירות הצבאי ועד לאותו יום ארור. הקיבוץ הזה תמיד היה ותמיד יהיה הבית שלי".
לדבריה, הזיכרונות הקשים אינם מוחקים את החיים שהיו בקיבוץ לפני הטבח, "היו פה חיים שלמים, עשירים ויפים לפני היום המזעזע הזה, לפני הזוועה והגיהינום שעברנו. אהבתי בכל ליבי את המקום, את האנשים, את הרוח המיוחדת ואת האווירה של ניר עוז. כאן בחרתי להכות את השורשים שלי, ואת החיים השלמים שנמצאים פה אי אפשר למחוק".
"כיום אני גרה בקיבוץ בשכונה חדשה ששמה שכונת 'החלוץ’, או כמו שאני אוהבת לקרוא לה, שכונת 'החלוץ והחלוצה’. בנו פה חמישה בתים חדשים, דו־משפחתיים, שמספקים עשר יחידות דיור לוותיקי הקיבוץ. המקום נקרא שכונת החלוץ גם כי הרבה דברים פה עדיין ראשוניים ובראשיתיים. לדוגמה, ליד הבית שלי אין אפילו עלה אחד ירוק של דשא או צמחייה. כבר שלושה שבועות עובדים פה מסביב בחפירות כדי להביא קווי מים ולהכין את התשתית להשקיה, כדי שנוכל סוף־סוף לשתול ולגדל פה משהו".
החזרה של אצילי למגורים בקיבוץ לוותה גם בהתמודדות נפשית יומיומית. “זה לא קל", היא מודה. “המשא המנטלי והזיכרונות של מה שקרה נוכחים בכל פינה. בכל סיור קטן, בכל יציאה שלי מהבית, עולים זיכרון וכאב שמציפים אותי מחדש. מצד שני, לא היה לי קל גם במהלך הפינוי בכרמי גת".
"לא היה שום סיכוי שלא אחזור לנווה המדבר שלי"
"כיום הקיבוץ כולו מנוהל על ידי אנשים שהגיעו מבחוץ, ולשמחתנו כולם מתנהלים וחושבים כאילו הם היו חברי קיבוץ מאז ומתמיד. חזרתי לכאן עם אשתי, כרמלית. אנחנו נשואים כבר 63 שנים. אני אופטימי מאוד לגבי העתיד של ניר עוז, למרות שברור לי לחלוטין שזה הולך להיות קיבוץ שונה מאוד ממה שהכרנו בעבר".
"קורה פה דבר בלתי ייאמן"
“אם לומר את האמת, לא ציפיתי שאוכל לחזור לכאן כל כך מהר", פרי אומרת. “ההערכות הראשוניות דיברו על טווח של בין ארבע לחמש שנים, והנה, אחרי שנתיים וחצי חזרו לפחות 20 משפחות שהתגוררו בניר עוז לפני האסון. בנוסף להן הגיעה אוכלוסייה חדשה, ובסך הכל הקהילה מונה כיום למעלה מ־100 איש". היא מתארת את תהליך השיקום כהליך אינטנסיבי, "קורה פה דבר בלתי ייאמן: יש פעילות חברתית־קהילתית ענפה מאוד, ובמקביל פשוט בונים, בונים ובונים ללא הפסקה".
פרי, במקור מקיבוץ רביבים, התגוררה 47 שנים בניר עוז. “יש כאן לכידות פנימית וקשר עמוק בצורה בלתי רגילה למקום", היא מעידה. “זה לא שהיינו קיבוץ מושלם. היינו יישוב ככל הקיבוצים, עם חילוקי דעות, יריבויות וכל מה שקיים בחברה. אבל ברגע האמת תמיד ידענו להיות מלוכדים מאוד".
לדבריה, אותה לכידות נשמרה גם לאחר הטבח. "כיום, חלק גדול מחברי הקיבוץ עדיין שוהים בכרמי גת, כולל אלה שהחליטו בסופו של דבר לא להישאר בניר עוז, ועדיין יש בינינו משהו מיוחד מאוד". השותפות הקהילתית היא מספרת, נבנתה כבר לפני ה-7 באוקטובר "דרך סבבי לחימה רבים שעברנו לאורך השנים. היינו קהילה מאוד מאורגנת ומתורגלת. עוד לפני שהמדינה נקטה יוזמה ופינתה אזרחים בעיתות חירום, אנחנו בניר עוז ידענו לנהל את הדברים בעצמנו".
גם היא מתגוררת כעת באופן זמני בשכונת "החלוץ". לקרת הבנייה העתידת, היא בחרה לחזור לאותו מגרש שבו עמדה בעבר דירתה. "הצבא והנהלת הקיבוץ נתנו לנו לבחור מיקומים ומגרשים לבנייה העתידית, ואני בחרתי לחזור בדיוק למגרש שהייתי בו, שם ייבנה עבורי בית אחר לגמרי. אני מודעת מאוד לעובדה שאני לא חוזרת לאותו הבית ולא לאותה קהילה מבוגרת, ואני מאוד מקווה שאצליח להשתלב במציאות החדשה. החבר’ה הצעירים שנמצאים בקיבוץ כבר שנה קולטים אותנו, הוותיקים ששבים, בהתרגשות שקשה לתאר במילים".
התרעות פיקוד העורף