חייל מילואים שנפצע קשה, קיבוץ שספג פגיעות ואבידות, חקלאי שחממותיו נשרפו, אישה שביתה נפגע עד שלא היה ראוי למגורים, בית חולים שטיל הותיר בו הרס ומזקקה שפעולתה הושבתה לשנה - סיפוריהם של אנשים, מקומות ועסקים שעברו משבר גדול בתקופת המלחמה, יכלו לו והתרוממו מחדש.
קהילה עם דנ"א חדש
ארבעה מתושבי הקיבוץ וארבעה אנשים נוספים ששהו בו נחטפו לעזה, שניים מהם נרצחו בשבי. יום למחרת הטבח פונתה קהילת נירים למלון באילת ובהמשך עברו חבריה להתגורר בדירות בבאר שבע. ביוני אשתקד הם החלו לחזור לבתיהם בקיבוץ.
ליברמן מספרת שהיא הקפידה להגיע לקיבוץ באופן סדיר לאחר השבת השחורה. "ראיתי בעיניים את כל שלבי ההרס ואת האבולוציה שהמקום והקהילה עברו, פיזית ומנטלית", היא מציינת.
"אני מאמינה שכקהילה נמשיך לגדול, לקלוט משפחות חדשות, לצמוח ולהביא לכאן עוד ילדים. בסופו של דבר, כמו שאמרנו לאורך כל הדרך, הניצחון האמיתי והמוחלט שלנו הוא לראות את הילדים רצים על הדשא הירוק ומשחקים בחופשיות במהלך החופש הגדול. וזה בדיוק מה שקורה פה כרגע".
"אסור בשום אופן לשכוח את עוטף עזה. מנהלת תקומה מסייעת ומקדמת תהליכים, אבל חבל הארץ הזה עדיין צריך להתמודד עם אתגרים רבים ועצומים בטווח הארוך. המדינה חייבת להמשיך לתמוך, להשקיע ולחשוב איך מפתחים הלאה את האזור המדהים הזה, שספג מכה נוראית, כדי להבטיח שהוא ישגשג לתמיד".
להוציא מהסיפור את המיטב
"התברר שאחד הצוותים שלנו נכנס למבנה סמוך, סרק את הקומה הראשונה וכשעלה לסרוק את הקומה השנייה נפתחה לעברו אש שירו שני מחבלים שהסתתרו בעומק הדירה. במכת האש הראשונה נפצע מפקד הצוות. ביצענו איגוף מהיר והגענו לכניסה, פתחנו במכת אש חזקה לכיוון הבית וחברנו לכוח. נתנו מכת אש נוספת לעבר המחבלים, העמסנו את החבר’ה הפצועים על האלונקות ורצנו איתם לנקודת הפינוי".
"כששכבתי על האלונקה הבנתי שאני בסכנת חיים ממשית. החובשים שמו לי חוסמי עורקים ברגל ובשתי הידיים, ובאותם רגעים התפללתי בכל כוחי וצעקתי ‘שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד’. פינו אותי במהירות עצומה לנקודת חבירה עם מסוק, ומשם הוטסתי לבית החולים בילינסון. נחתנו שם בדיוק בזמן השקיעה".
פרידמן הגיע לבית החולים כשהוא סובל מפציעה רב-מערכתית קשה ברגל, בשתי הידיים ובאוזניים. לאחר זמן מה נודע לו שיובל ניר וגבריאל שני נהרגו. "הבנתי שנכנסתי למציאות חדשה ומטלטלת", הוא מתאר. "הייתי מאושפז במחלקה בבילינסון במשך חודש ומשם הועברתי למחלקת השיקום בתל השומר לחצי שנה. כעבור חצי שנה שוחררתי וחזרתי הביתה, אבל החזרה הייתה מלווה במגבלות רפואיות קשות מאוד, שקיימות אצלי עד היום. יש לי פגיעה עצבית קשה ברגל שמגבילה אותי משמעותית בתנועה, פגיעה מורכבת ביד שמאל, פגיעה בשמיעה ועוד שאריות של פציעות בכל הגוף".
"כשהגעתי הביתה נחתי לתוך בור מנטלי עמוק מאוד. שבועיים בלבד אחרי שחזרתי הביתה אשתי ילדה את בננו השלישי. הלידה שלו הראתה לי בצורה הברורה ביותר למה אני חייב לקום בכל בוקר, לא לוותר, ולהמשיך להילחם בשיניים על השיקום שלי - עבורי ועבור המשפחה שלי".
"בכל פעם שאני משתף את הסיפור שלי ומצליח לתת לאנשים ערך מוסף, זו עוד אבן בחומה הזו, שאני בונה לעצמי בשיקום. לפני ההשתתפות במיזם הזה עבדתי כמנהל פרויקטים מורכבים בבנייה. אחרי הפציעה ראיתי שיש פה מסלול שעוזר לי להשתקם ולמצוא את עצמי בתוך הסיטואציה. הפציעה שלי היא סיפור אחד מיני רבים, אבל היא גם מוכיחה משהו גדול יותר: העם הזה יודע לקום. תמיד ידע, ותמיד יֵדע".
כמו באתר ארכיאולוגי
"תוכנית העבודה שלנו מחולקת לארבעה שלבים. השלב המיידי התבצע מיד לאחר פגיעת הטיל, שהייתה נרחבת מאוד: הבניין עצמו ספג נזק כבד והיו חלונות מנופצים, דלתות עקורות, תקרות שקרסו ומכשור רפואי שהפסיק לפעול. התחלנו לעבוד מבפנים החוצה והחזרנו לפעילות מיידית את כל המערכים הרפואיים הקריטיים. כל פעילות השיקום הדחופה הזו כבר הסתיימה בהצלחה", אומר נבו.
"שיקום הבניין שנפגע הוא פרויקט שיימשך כשנתיים. בנוסף, האצנו פרויקטים חדשים שכוללים הקמת מחלקת טיפול נמרץ חדשה ותוספת של חדרי ניתוח ממוגנים לחלוטין".
"השלב לטווח הארוך מבוסס על תשתית וערכים שהגדרנו לעצמנו: ראשית, אנחנו לא חוזרים למצב שבו ישנן מחלקות אשפוז בתנאים מיושנים, עם שירותים משותפים בסוף המסדרון. שנית, הפרויקט החדש יפתור לחלוטין ולתמיד את כל בעיות המיגון של סורוקה. זה יקרה בבניין התקומה - קומפלקס ענק בשטח 70 אלף מ"ר שיכיל 500 מיטות אשפוז".
"אל הבניין החדש יעברו כל המחלקות הפנימיות, הטיפול הנמרץ, חדרי הניתוח, חדרי הצנתורים, מערך הדיאליזה, מערך הלב ומערך המוח. לאחרונה אישרנו סופית תוכנית בנייה מקיפה על כל שטח הדופן שלנו, שכוללת תוספת של 170 אלף מ"ר, שבתוכה בניין התקומה. ההערכה היא שנוכל לחנוך אותו בעוד כשש שנים", מסכם נבו.
ריח של שריפה, והחשמל נפל
"אותי תפס המטח הזה על כביש עוקף קריות, כשהרבה מאוד טילים עפים מעל הראש. דקה אחרי שהבנות עדכנו שהן בממ"ד, והכל בסדר, קיבלתי מהן טלפון נוסף: ‘היה פיצוץ חזק מאוד, שמענו זכוכיות נשברות, יש ריח של שריפה והחשמל נפל’".
לאחר הפגיעה הבית הוגדר לא ראוי למגורים, והמשפחה שכרה דירה בקריית מוצקין. "הבית נפגע קשה מאוד ועבר שיפוץ במשך חצי שנה", ביטן מספרת. "בתקופה הזו הבנות המשיכו ללמוד בבית הספר שלהן בקריית ביאליק, אבל היו צריכות להתרגל לנסיעה לשם במקום ללכת עם חברות ברגל. ב-8 במאי 2025 חזרנו הביתה".
לשקם תחת המגבלות
"בתקופה הזו נעזרנו בקרנות, ובמיוחד בקרן ‘יוזמות עתיד’ שמסייעת לנשים, והן עזרו לנו להקים נקודת מכירה במרכז הארץ. שכרנו בית פרטי יפה עם גינה בתל אביב והעברנו לשם את כל הפעילות של מרכז המבקרים. היינו מגיעים למפעל בצפון רק כדי לבקבק או לאסוף את הסחורה מהמלאי הקיים, ונסענו בחזרה למרכז כדי למכור. במשך שנתיים של מלחמה לא זיקקנו שום דבר, והתעסקנו רק במכירות המלאי שנותר. העסק שלנו נפגע בצורה אנושה", מספרת רודשבסקי.
"העבודה שלנו מחולקת לשתי עונות עיקריות. הראשונה היא עונת האביב, שבה אנחנו מתעסקים בעיקר במשמשים ובפירות יער, שמיועדים בדרך כלל לייצור ליקרים. העונה השנייה היא הסתיו, שמבחינתנו מתחילה באוגוסט וכוללת פירות כמו שזיפים, אגסים, רימונים ותמרים, ואותם אנחנו מזקקים. במחזור הקודם הספקנו לעבוד מאוגוסט ועד מרץ, ואז הלחימה התחדשה ושוב נקלענו לאותו הסיפור".
קבלת פנים מחרידה
"רק בסוף אוקטובר אישרו לי להגיע למושב, וגם זה רק לביקור של שעתיים. עד חודש וחצי מפרוץ המלחמה המושב לא הוגדר עדיין כשטח מטוהר ממחבלים. נקבעה תורנות, וכל תושב שהגיע קיבל ליווי צמוד של שלושה חיילים. בהמשך, זמן הביקור המותר התארך. לאורך כל התקופה הזו נסעתי בכל פעם מהמלון בתל אביב למושב כדי לנצל את שעות הביקור הבודדות ולטפל במה שצריך".
"פשוט עמדתי שם והתחלתי לבכות. זה כל מה שעשיתי בשעתיים הראשונות שלי במושב. אנשי כיתת הכוננות גילו הבנה ואפשרו לי להישאר בשטח קצת מעבר לזמן המותר, וסייעו לי ככל הניתן. אחרי שנרגעתי מעט, הלכתי לבדוק את שאר החממות במשק. בגלל הפסקות החשמל הממושכות המים לא הגיעו לשדות והשטחים לא טופלו במשך שבועות. כל המשק, עשרות דונמים של גידולי מלפפונים, עגבניות, עגבניות שרי מסוגים שונים ועגבניות מיקי - הכל הלך לאבדון".
בדצמבר 2023 חזר שקד להתגורר בביתו כדי להתחיל לשקם את החממות שנפגעו אנושות, ובהמשך הצטרפה אליו גם אשתו לסופי שבוע. "היינו הבית היחיד הפעיל ואירחנו בבית את חברי כיתת הכוננות לארוחות חמות", הוא מספר. "הייתי מוכרח להיות קרוב למשק שלי, מפעל חיי".
"המשק שלי לא פעיל במלואו כי תהליך כזה דורש הון עתק. המדינה לא שילמה את מה שצריך, ואני נאלץ להישען על המשאבים המצומצמים שיש לי, על הלוואות שלקחתי ועל מענקים שקיבלתי מארגוני מתנדבים. אני מקווה שהמדינה תתעשת ותתחיל לתמוך בחקלאים".
התרעות פיקוד העורף