"היחס של החברה החרדית לברית הישראלית הוא אמביוולנטי, והוא משתנה לחלוטין בין החלקים השונים שלה", טוען הרב גרנות. "יש מי שמנותקים לגמרי מכל מה שקשור למדינה, כמו הפלג הירושלמי, ויש קבוצות רבות שנמצאות במצב של 'כן ולא': הן מחוברות למדינה, אך לא משרתות, משתתפות בנטל, ובו-זמנית לא משתתפות. זהו אתגר מהותי של ברית ואין שום דרך לפתור את הסוגיה הזו באמצעות כפייה.
"האחריות הגדולה ביותר מוטלת על המדינה. היא זו שביצרה, טיפחה ויצרה במו ידיה את המובלעת ואת הבועה החרדית לאורך השנים. המדינה פינקה את המערכת החרדית בתקציבים עצומים בלי לדרוש שום דבר בתמורה, ואמרה לחרדים 'תעשו מה שאתם רוצים'. המצב הזה גורם למדינה להפסיד את הכל, כלכלית וביטחונית. הגיע הזמן שהמדינה תיקח אחריות: כל בחור חרדי צריך להיות רשאי ללכת לאן שהוא רוצה, לצאת לעבוד ולבחור את דרכו. הנוסחה צריכה להיות ברורה: מי שרוצה לקבל את עזרת המדינה - שישרת. מי שלא מעוניין לשרת, שלא יקבל תמיכה כלכלית מהמדינה ושיסתדר לבד".
השפה והסף
סוגיה זו ונושאים בוערים נוספים בחברה הישראלית מקבלים ביטוי ופרשנות בספרו החדש של הרב גרנות, "על שפת הברית" (הוצאת "ידיעות ספרים"), המבקש לסלול נתיבות לאומה שמחפשת שפה חדשה במציאות החדשה שנרקמה מאז טבח 7 באוקטובר.
"לבחירה בשם הספר שתי משמעויות עמוקות", מסביר הרב גרנות. "המשמעות הראשונה מתייחסת לשפה של הברית. היא נולדה מתוך ההבנה הכואבת שאיבדנו את המילים שמאפשרות לנו לקיים ברית חברתית בינינו. איבדנו את השפה המושגית, הרעיונית והמילולית שהחזיקה אותנו יחד, והשפה הישנה, שבה השתמשנו לפני 7 באוקטובר, כבר אינה רלוונטית אחרי כל מה שעבר עלינו בשנים האחרונות. אנחנו זקוקים בדחיפות לשפה חדשה.
"המשמעות השנייה היא הצירוף 'לעמוד על השפה', כלומר, על הסף. אני מרגיש שאנחנו נמצאים ממש על סף הברית. שום דבר אומנם לא מבטיח שנצליח, וכל מה שעובר עלינו מאיים עלינו ומטלטל אותנו חברתית, אך מצד שני קיים פוטנציאל עצום לחידוש ולחיזוק הברית בינינו. אנחנו עומדים על גבול האור, על גבול הברית, ומבינים את הפוטנציאל הטוב שקיים שם, אבל אנחנו אילמים. אין לנו מילים, אין לנו כלים ואין לנו מערכת רעיונית מתאימה, שמאפשרת את קיום הברית. אנחנו נוטים להשתמש במילים לא נכונות ובמערכות מושגים מעוותות, וזה מה שיוצר את הקיטוב, את הפילוג ואת הקרע העמוק, במקום לאפשר לנו לבנות ברית חדשה".
"דוגמה מובהקת לכך היא היחס בין אשמה לאחריות. החברה שלנו שקועה עמוק בתוך שפת אשמה. זוהי הסיבה המרכזית לכך שישנם גורמים שרוצים מאוד להקים ועדת חקירה ממלכתית, ולעומתם גורמים שנלחמים בכל כוחם למנוע זאת. כשעסוקים באשמה, התגובה האוטומטית היא לגלגל אותה הלאה ולומר 'לא אני אשם, אלא מישהו אחר'. שפת האשמה מביטה תמיד לאחור, אל העבר, ומתמקדת רק בלמצוא אשמים ולתלות אותם.
"בגלל הקיבוע הציבורי בשפת האשמה, הדבר המובן מאליו פשוט לא נעשה. ברור שחובה לחקור, להבין מה קרה, למפות את הטעויות ולתקן אותן, אך הדרך לעשות זאת היא באמצעות מעבר לשפת אחריות. בשונה מהאשמה, שמביטה לאחור, האחריות מביטה תמיד קדימה, אל העתיד, ומחפשת תיקון ובנייה".
"כיהודי, אני בוחר לחיות עם תקווה, ותקווה היא מושג יהודי עמוק. המילים 'עוד לא אבדה תקוותנו' הן הבסיס של ההמנון הלאומי שלנו, והן מושרשות מאוד במקורות - במיוחד בספר יחזקאל, בפרק של חזון העצמות היבשות. שם הגולים אומרים בייאוש 'אבדה תקוותנו', אך הנביא משיב להם ואומר שלא, התקווה לא אבדה ויש עתיד.
"כשאנחנו מסתכלים על החברה שלנו ורואים קיטוב, ברור לנו שאנחנו לא מצטיינים בסובלנות. זה לא הצד החזק שלנו. אבל התחום שבו אנחנו חזקים בצורה בלתי רגילה הוא הערבות ההדדית. אנחנו חברת ערבות, שיכול להיות שאין כמותה בכל העולם כולו. הלכידות, הנכונות להתגייס וההתנדבות הן תופעות שאנחנו פוגשים בתוכנו כל הזמן.
"כשאדם יוצא במכונית שלו לכביש, הוא לא מצפה לאדיבות. אנחנו צועקים זה על זה ומתנהגים בחוסר סבלנות. אבל אם חס וחלילה קורה לך משהו בדרך, ברור לחלוטין שתוך דקה מישהו יעצור ויעזור לך. מיליארד אחוזים. ראינו את זה בעוצמה במלחמה, ואנחנו רואים את זה בחברה האזרחית ובכל מקום. יש לנו תודעה עמוקה מאוד של אחווה ושל אחריות, גם כלפי אנשים שרחוקים מאיתנו לחלוטין בתפיסותיהם".
המצפן שמכוון
ב-15 באוקטובר 2023 נהרג בנו של הרב גרנות, סרן אמתי צבי גרנות ז"ל (24), מפקד צוות בחטיבה 7 של שריון, מפגיעת טיל נ"ט ששיגר חיזבאללה סמוך למוצב נורית בגליל המערבי. "הזמן שעבר מאז נפילת בני מרגיש כמו נצח", אומר הרב גרנות. "ביקרתי השבוע בקברו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, וקראתי את מה שאמתי כתב ביומניו. הוא כתב שם שהסימן לאדם שהולך בדרך ומבקש משהו אמיתי הוא שבשעות של קושי ושבר הוא לא יכעס ולא ימאס בדרך, אלא יתמלא בגעגוע עמוק של הנשמה, להיות גדול יותר ומלא בטוב. המילים האלה קדושות בעיניי, ואני הולך איתן כמו עם מצפן שמכוון אותי.
"בכל יום קיים געגוע עמוק מאוד של הנשמה, שאי אפשר להסיר אותו או לפתור אותו. בדיוק כפי שאמתי כתב, כך אני וכך כולנו במשפחה מנסים לפעול: לא לכעוס ולא למאוס בדרך. הגעגוע הוא אנרגיה שמייצרת חיים. כמו אמתי, אנחנו מבקשים להיות גדולים יותר, להצליח לתקן, להפיץ טוב ולהאיר את המציאות. המטרה שלנו היא שהאנרגיה שנוצרת מתוך הגעגוע תהיה טובה - לא מרירה, לא מדכאת ולא מייאשת, אלא כזו שמרחיבה ומגדילה את החיים. זוהי חלופה של שפה במובן מסוים".
התרעות פיקוד העורף