דוד סיפר כי נסע לרקוד במסיבת הנובה, אך בתוך רגע חייו השתנו. לדבריו, במהלך השבי כל מה שחשב עליו היה כיצד לשרוד עוד יום ולהחזיק מעמד עד שישוב הביתה. "ברגעים שבהם כמעט נשברתי, מה שהחזיק אותי היו המחשבות על ההורים שלי, על המשפחה, על החברים, ועל התקווה שאף אחד לא יוותר עליי", כתב.
עם חזרתו לישראל, סיפר, קיבל אהבה ותמיכה רבה מהציבור. "אנשים שלא הכרתי סיפרו שהתפללו שאחזור. אחרי כל מה שראיתי שם, עם ישראל הזכיר לי שיש בעולם גם טוב". אלא שלדבריו, החזרה הביתה לא סימנה את סיומה של ההתמודדות. "לאט לאט הבנתי שגם כשחוזרים הביתה, לא הכול חוזר יחד איתך", כתב.
דוד סיפר כי הוא מתמודד עם פוסט־טראומה ועם פלאשבקים, וכי לעיתים, גם כשהוא נמצא במקום בטוח ומוקף באנשים הקרובים אליו, מחשבותיו חוזרות לתקופת השבי. "הבנתי שלשרוד את השבי זה דבר אחד. להשתקם באמת, זה כבר קרב אחר", כתב.
בהמשך הדגיש כי מטרתו בפרסום הפוסט אינה לעורר רחמים, אלא לשתף ברצונו להמשיך בתהליך ההחלמה. "אני כותב כי אני רוצה לנצח גם את הקרב הזה. החלום שלי הוא להשתקם, להתחתן, להקים משפחה בישראל ולחזור באמת לחיים". לדבריו, בני משפחתו וחבריו פתחו עבורו גיוס המונים, במטרה לאפשר לו להתמקד בתהליך השיקום. "אם תוכלו לעזור, בתרומה או בשיתוף, אהיה אסיר תודה", כתב. את הפוסט חתם במילים: "ושוב, תודה שנלחמתם עליי".
התרעות פיקוד העורף