"מה שהפתיע אותי בשיחת הטלפון מהנשיא הוא ההבנה שגם לקול שלנו יש מקום", מקונן־דגו אומרת. "זו הייתה הפתעה גדולה עבורי. ברור שיש עשייה חברתית מאחוריי, אבל יש עוד הרבה אנשים שעושים. הבחירה בי כאקטיביסטית היא אמירה משמעותית. אני מודה על כך, כי זה נותן לגיטימציה להשמיע ביקורת ולדרוש שינוי – שינוי למען חברה ישראלית מתוקנת".
"אם לא נאמין, אם לא נקווה, כל אחד מאיתנו ישב בבית, יעשה לביתו, ושום דבר לא ישתנה. אני מאמינה גדולה בעדה שלנו, בדור הצעיר שלנו. אני מאמינה שיצאו מנהיגים משמעותיים מהעדה. כשראיתי את ההתנדבות שהייתה בעם ישראל ב־7 באוקטובר גדלה אצלי האמונה שאנחנו יכולים לשנות את המציאות. ללא האמונה הזו גם לא הייתי מגיעה לישראל".
יש לנו כוח
מקונן־דגו (54), ילידת אתיופיה, נשואה ואם לחמישה וגרה בירושלים. היא מספרת שהעשייה החברתית שלה החלה כבר כשהייתה בת 12, במסע שעברה ב־1984 עם משפחתה מאתיופיה לישראל. "לפני שהגענו לארץ שהינו כשלושה חודשים בסודן, במחנה הפליטים אום־רקובה, שם השתתפתי בהפגנה הראשונה שלי. עברנו שם תקופה קשה מאוד. פליטים אחרים, לא יהודים, ששהו במחנות מקבילים, היו מגיעים בכל ערב בחשיכה עם פנסים, מחפשים נערות וחוטפים אותן. אנחנו צעדנו במחאה לתחנת המשטרה המקומית והתיישבנו שם. הפגנו נגד הפגיעה ונגד המשטרה שלא מתערבת ולא מטפלת בזה".
"הגענו, ולא בכל מקום הסכימו לקלוט אותנו. בדצמבר 1984 כבר הגעתי לפנימיית כפר הנוער הדתי בכפר חסידים. כשעלינו לאוטובוס, האמהות שלנו רצו אחריו ובכו כי הן חשבו שלוקחים אותנו. אף אחד לא הבין את הטראומה שעברנו בסודן ואת האובדן בדרך. בנוסף לזה הייתי צריכה להתמודד עם קריאות גנאי כמו 'כושית'. כל מה שחוויתי כילדה עיצב את האישיות שלי ואת הדרך שלי".
מאז, במשך 30 שנה, מקונן־דגו היא אחד הקולות הבולטים במחאות של יוצאי אתיופיה. ב־1994 הייתה ממייסדי אגודת יהודי אתיופיה וב־2010 מונתה למנכ"לית האגודה, תפקיד שאותו מילאה במשך עשר שנים. בתפקידה היא עסקה רבות בנושאי חינוך ובנושא יחסה של המשטרה ליוצאי אתיופיה. "טיפלנו בהרבה מאוד כשלים", היא מספרת. "היה קשה מאוד לראות את נתוני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית־ספרית, ד"פ). ביקשנו ממשרד החינוך לפלח את הנתונים של תלמידים ממוצא אתיופי, וחשכו עינינו כשראינו את הפערים העמוקים כבר בכיתות נמוכות. הרי מדובר בילדים שנולדו בארץ, לא בעולים חדשים שזה עתה הגיעו.
"בתחום הקליטה, משרד הקליטה תקע את העולים במרכזי קליטה לתקופות של שנים, במקום לקלוט אותם בקליטה ישירה כפי שנעשה עם רבים מהעולים מברית המועצות. כשיוצאי אתיופיה כבר יצאו לקנות דירה, קרה שהתנו קבלת מענקים ברכישה של דירות ברחובות מסוימים. חשפנו את הדברים האלה בזמנו. גם הנתונים של המשטרה היו קשים: ב־2017, לדוגמה, כ־12% מכלל התיקים שנפתחו בארץ על תקיפת שוטרים היו נגד יוצאי אתיופיה – נתון שגבוה פי שישה מחלקם היחסי באוכלוסייה. זה לא הגיוני, זה פער בלתי נתפס".
עוד הדרך ארוכה
את תנועת "אמהות על המשמר" נגד אלימות משטרתית הקימה מקונן־דגו במידה רבה בעקבות פרשת מותו של בן העדה יוסף סלמסה ז"ל ב־2014. סלמסה ספג אלימות מצד שוטרים, חושמל באקדח טייזר והושאר אזוק מחוץ לתחנת המשטרה במשך שעות, בלי שנחקר או הואשם בדבר. בעקבות האירוע הוא שקע בדיכאון. כמה חודשים לאחר מכן נמצאה גופתו, והניסיונות לברר את נסיבות מותו עלו בתוהו. הסיפור הקשה הוביל להפגנות סוערות של יוצאי אתיופיה ב־2015 נגד גזענות ואלימות של אנשי חוק כלפיהם.
"פרנוס סלמסה, אמו של יוסף, יצאה למחאות עוד לפני ההפגנה הגדולה של 2015, והייתי מתלווה אליה במחאות האלו", מקונן־דגו מספרת. "פעם צעדנו מבנימינה ועד למטה הארצי של המשטרה בירושלים, והפגנו שם. כמויות השוטרים שנשלחו נגד הצעירים המפגינים הייתה חסרת פרופורציות. בשלב מסוים, הצעירים ירדו לכביש מספר 1 מול המטה הארצי וחסמו אותו. השוטרים הרימו וזרקו אותם. באותו רגע ראיתי את פרנוס נכנסת וחוצצת בגופה בין השוטרים ובין הצעירים. היא עמדה בידיים פרושות לצדדים והגנה על הילדים. הצטרפתי אליה והחזקנו ידיים. ראינו שהשוטרים לא נוגעים בנו, ואז עוד אמא הצטרפה, וגם בה לא נגעו. למחרת בבוקר נולדה היוזמה להקמת התנועה 'אמהות על המשמר'. בהתחלה היינו רק אמהות יוצאות אתיופיה ובהמשך צמחנו עם נציגות מכלל החברה הישראלית, בעיקר מהפריפריה".
היום את מרגישה שמקשיבים לקולכם?
"עדיין לא מספיק. סלומון טקה ז"ל ויהודה ביאדגה ז"ל נורו למוות בתוך חצי שנה ב־2019 על ידי שוטרים. השוטרים זוכו מאשמה, לדעתי לא בצדק. האירועים האלה יצרו אצלי משבר חריף של חוסר אמון במערכת, והיו קשים מאוד לעיכול.
"הצגנו את הנתונים המזעזעים על חוסר הפרופורציה בפתיחת תיקים נגד יוצאי אתיופיה בפני הנשיא רובי ריבלין כבר בשנים 2015־2016. בהמשך, גם הסנגוריה הציבורית פרסמה נתונים שלפיהם שיעור כתבי אישום נגד יוצאי אתיופיה גבוה מחלקם באוכלוסייה. הנתונים האלה מדברים בעד עצמם. גם את הבן שלי רצו לעצור כשהוא רק חיכה לאוטובוס בדרך הביתה".
"כשמבינים שברמת המדיניות נעשו טעויות, ומנסים לתקן אותן, זה בהחלט הישג חשוב, אף על פי שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור. ההישג המשמעותי הראשון שהובלתי כמנכ"לית האגודה, לצד שותפים רבים ותוך התמודדות עם התנגדות עיקשת של משרד הקליטה, היה פרויקט תיעוד שמות הנספים במסע העלייה לישראל והנצחתם באנדרטה הממלכתית בהר הרצל. כ־15־16 אלף אנשים יצאו לישראל דרך סודן, כ־4,000 מהם נספו בדרך ולא זכו לקבורה ראויה".
התרעות פיקוד העורף