במשך עשרות שנים היה מפעל "קפה נמס עלית" חלק בלתי נפרד מנופה של צפת. המבנה הגבוה, קולות הייצור והריח המוכר שהתפשט בשכונות הסמוכות הפכו אותו לנקודת ציון מקומית ולזיכרון משותף של דורות מתושבי העיר.
היום נהרס המבנה עד היסוד, 70 שנה בדיוק לאחר שהונחה אבן הפינה שלו, כדי לפנות מקום לפרויקט נדל"ן. עבור תושבים רבים אין זו רק היעלמותו של מפעל ישן, אלא פרידה מפיסת היסטוריה מקומית שנקשרה בילדותם, בפרנסתם ובריח הקפה שמילא שכונות שלמות.
הריח שבישר על החמסין
סביב המפעל נולדו במשך השנים גם סיפורים מקומיים. אחד מהם קישר בין ריח הקפה לבין מזג האוויר ביום שלמחרת. "אחת השמועות המיתולוגיות, שתמיד התבררה כנכונה, הייתה שכאשר הרחנו בשכונה את ריח הקפה - זה היה סימן שלמחרת יהיה חמסין", מספר לובלינר. "וכך היה, תמיד. עקרות הבית היו מכבסות באותו ערב, כי ידעו שהכביסה שייתלו תתייבש במהירות".
לובלינר מודה כי התקשה לתמוך במאבק לסגירת המפעל, אף שהיה מודע לסבלם של שכניו. "לא יכולתי להשלים עם העובדה שאם המפעל ייסגר, כ־90 משפחות מצפת יאבדו את מקור פרנסתן. הרי כולנו יודעים שצפת מעולם לא הצטיינה במקורות תעסוקה".
שכנים וכלי תקשורת הצטרפו למחאה, ובמפעל הוגבהו הארובות, הותקנו מסננים חדשים וננקטו צעדים להפחתת הרעש. המפעל המשיך לפעול במשך כ־60 שנה, גם לאחר שנרכש בידי חברת שטראוס, שלפי התושבים השקיעה משאבים רבים באמצעי סינון וטיהור. בסופו של דבר הופסקה הפעילות במפעל, וייצור אבקת הקפה הועבר לחו"ל. מאז עמד המבנה במקומו, גם לאחר שהריח נעלם והמכונות נדמו, כתזכורת לעידן אחר בעיר.
כעת, לפי התוכנית שפורסמה, אמורים לקום בשטח שישה מגדלי מגורים בני 14 קומות, שבהם יתגוררו מאות משפחות, לצד שטחי מסחר. המיזם מעורר בקרב התושבים ויכוח: האם מדובר בהתחדשות נחוצה, או בהעמסה נוספת על אזור צפוף, שדרכי הגישה והיציאה ממנו מוגבלות? "מה היה טוב יותר לעיר - מפעל שסיפק פרנסה, או מפגע אורבני באזור צפוף אוכלוסין? הזמן יגיד", אומר לובלינר. "אני יודע מה דעתי. אני מאחל ליזמים הצלחה, אבל הפסדתי עוד פיסת היסטוריה של העיר, שמתפוגגת יחד עם עוד פיסות היסטוריות שנעלמו בשנים האחרונות".
"לא צריך להכין קפה, מספיק לפתוח את החלון"
גם תושבים נוספים התקשו להישאר אדישים למראה ההריסות. אחת מהן סיפרה כי גדלה מול המפעל וכי ריח הקפה ליווה אותה בכל בוקר בדרכה לגן. "אבא שלי היה אומר לכל מי שבא אלינו: 'אצלנו לא צריך להכין קפה בבוקר. מספיק מים חמים ונשימה עמוקה מהחלון’", סיפרה. "זה היה חלק מהזהות של צפת".
לדבריה, סגירת המפעל והריסתו הן חלק מתהליך רחב יותר שעובר על העיר. "כואב לראות איך צפת מאבדת עוד ועוד סמלים, מקומות עבודה והיסטוריה, ובמקומם מקבלת מגדלים וצפיפות. את המפעל אולי היה אפשר לשפר ולהתאים, אבל את הזיכרונות, את הפרנסה ואת האופי של העיר אי אפשר לבנות מחדש".
תושב אחר סיפר כי הוא זוכר בעיקר את "הריח המשכר שהמפעל היה מפיץ", אך הוסיף כי מצבה הנוכחי של העיר כואב לו אף יותר. תושבת נוספת אמרה כי המפעל וריח הקפה נותרו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה: "כבר שנים הוא אינו פועל, אבל תמיד יישאר אצלנו הסיבוב של בית ספר עמל ונס קפה".
המבנה נעלם, ובמקום הארובות צפויים לקום מגדלים ומרפסות. אך עבור מי שגדלו לצדו, מפעל הקפה של צפת יישאר מזוהה עם הרוח המזרחית, עם החמסין שלמחרת ועם ריח שאי אפשר היה לטעות בו.
התרעות פיקוד העורף