זיכרון כחלק ממארג החיים
"להיות ב'חמ"ל נועם' במינכן זו תחושה מדהימה. מרגישים שהרוח של נועם ממש שורה במקום. החיבור הזה אומנם לא מחזיר אותה לחיים, אבל הוא משאיר את תמצית הערכים שלה איתנו וממשיך אותם הלאה, ואם בזכות המערך הזה תהיה אפילו הצלת חיים אחת – אשרינו. החשיבה כאן רחבה מאוד: לא מדובר רק בתליית שלט על קיר החמ"ל, אלא בהנכחה אמיתית של הרוח של נועם, שתעבור מדור לדור. אנשים במערך הביטחון מטבע הדברים מתחלפים, אבל הרוח הזו נשארת, והבאים בתור ייקחו את המשמרת וימשיכו להגן על יהודים בעולם מתוך אותם ערכים".
"זה שונה מאוד מההנצחות המוכרות במדינת ישראל. בארץ, לפחות בחוויה האישית שלי, לרוב מגיעים לאנדרטה, מספרים את הסיפור וממשיכים הלאה. בגרמניה, לעומת זאת, הזיכרון הוא חלק ממארג החיים השוטף. הביקור שם העביר אותנו כמשפחה שיעור עמוק באיך שוזרים זיכרון בתוך חיים – כיצד מצמיחים חיים חדשים ובו בזמן חיים את הזיכרון בכל רגע".
לתרום את המקסימום
"היא חיפשה תפקיד שבו תוכל, לדעתה, לתרום בצורה מיטבית, וניסתה לשנות את השיבוץ בכל דרך אפשרית. אבל לא הצלחנו בכך. עם זאת, יומיים לאחר שהחלה את הקורס היא התאהבה בסגל ובבנות שאיתה. נועם נכנסה למשימה בכל הכוח, שיתפה אותנו בכך שטוב לה ומעניין לה, והרגישה משמעותית מאוד. בהמשך, כששאלו את הבנות היכן הן רוצות לשרת, נועם ביקשה להגיע לחטיבה הדרומית. היא אמרה ששם היא תהיה הכי משמעותית ותוכל לתרום לגזרה את המקסימום".
אברמוביץ סיימה את קורס התצפיתניות ב-4 באוקטובר ונשלחה לבסיס נחל עוז שבגזרת עזה. בבוקר 7 באוקטובר, עם פשיטת מחבלי חמאס על המוצב, התצפיתניות התכנסו במיגונית. "נועם צלצלה להיפרד מאיתנו וסימסה לנו 'אוהבת אתכם בטירוף, לא משנה מה יקרה'", משחזרת אדוה.
"זמן קצר לאחר מכן היא נורתה ונהרגה. בשיחה היא הייתה מבועתת לחלוטין מכל מה שקורה סביבה. היא הבינה את גודל האסון לפני שאנחנו, בבית, קלטנו מה קורה. היא הבינה שמחבלים עומדים בחוץ ושהם כבשו את הבסיס תוך 15 דקות. היא הבינה באותם רגעים שהיא עומדת למות".
נועם אברמוביץ הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעת ברנר. "היא הייתה ילדה סופר אחראית ומקצוענית", מספרת אמה. "ברגע שנתנו לה משימה, היא הייתה יורדת לפרטים הקטנים ביותר מתוך גישה פדנטית של לעשות דברים כמו שצריך ועד הסוף. היה לה מבט רחב מאוד. אפילו בקורס התצפיתניות, לפני שהיא הספיקה לשרת בשטח, הייתה להם סימולציה שבה עשרה מחבלים חודרים לשטח ישראל. היא יצאה מהסימולציה הזו מזועזעת, התקשרה אליי ואמרה: 'אמא, את יודעת, אם יהיה אדם אחד שימות – זה יהיה על הידיים שלי'. היא חשה אחריות עמוקה.
"כשסיפרנו את זה לצוותים שעובדים בחמ"ל במינכן, הרגשתי שהם מבינים את גודל האחריות שמוטלת על כתפיהם. הבנות בחמ"ל במינכן מבינות שאם הן לא יקפידו לפעול כמו נועם – במסירות, באחריות ובמקצועיות – אם הן לא ישמיעו את קולן ויתריעו, או אם לא יהיה מי שיקשיב להן – האסון הבא עלול לקרות. זה לא סיפור אגדה".
התרעות פיקוד העורף