מסע יוצא דופן התקיים בשבוע שעבר בהרי רומניה. יצאו אליו מישראל 18 נשים, כולן בנות משפחה מקרבה ראשונה – בנות זוג, אמהות, בנות ואחיות – של חללים חטופים שהוחזרו מהשבי בעזה. לנשים הצטרפו נשות מקצוע, שליוו אותן בתהליכי ההתמודדות ועיבוד האובדן במהלך המסע, שאותו יזמו וארגנו העמותה "255" – ארגון החטופים ומשפחותיהם - ועמותת Journey 4Hope.
חיבור מדהים
"כרגע אנחנו נמצאות על פסגת ההר אחרי נסיעה ברכבל", סיפרה גולדין בשיחה שהתקיימה לקראת סוף השבוע. "הנוף, הטבע והחברה כאן ממש משחררים, וזה מעניק הרגשה טובה, של רוגע".
"אם יש משהו שהחסרנו בשלוש השנים האחרונות, זו הנשימה", הוסיפה מנצור. "זהו רגע שבו אנחנו מתחברות מחדש לנשימה, כדי לזכור ולהזכיר לעצמנו שאסור לנו, תרתי משמע, להפסיק לנשום. כאן, על פסגת ההר, אנחנו לוקחות רגע אוויר לריאות ומנסות לשחרר את כל הכאבים והחסמים שאנחנו סוחבות על הגב שלנו בשנים האחרונות.עברנו תקופה מטלטלת ביותר, עם המון מאבקים – פנימיים וחיצוניים. השארנו בצד את עצמנו, את המשפחות שלנו, את החברה ואת כל החיים שהכרנו עד 7 באוקטובר. בהמשך הבנו שאין דבר יותר חשוב מלהחזיר את המשפחות שלנו, את האהובים ואת הערכים של המדינה שלנו הביתה.
"אחרי שלב המאבקים הזה מגיע המאבק הנוכחי, שהוא קשה לא פחות – המאבק לחזור איכשהו לשפיות. זה אומר להקים מחדש את עצמנו, את המשפחות שלנו ואת כל המעגלים שהמדינה בכלל לא מכירה בהם, כמו המעגל השני והשלישי. עכשיו אנחנו במסע ברומניה, אבל הנפש שלנו עדיין נמצאת בתוך המאבק הזה. גם כשנחזור, אנחנו והמשפחות שלנו, שנזנחו כל הזמן הזה, עדיין לא נסיים את המסע הנפשי. לי יש ילדה בת 9 וילד בן 11, ובן זוג שדרכינו נפרדו במהלך התקופה הזו. יש צורך להקים מחדש משפחה שעזבת, פשוט כי היו אז דברים חשובים יותר".
"מי שהחזיק אותנו לאורך כל התקופה הזו הוא העם, שהתגייס להתנדבות מכל הכיוונים", אומרת גולדין. "האנשים עשו את התפקיד של הממשלה. הבן שלי השאיר אחריו אישה ותאומים בני שנתיים. כשהוא נהרג בקרב, אשתו נאבקה על ידית הממ"ד עם מחבלים שזרקו רימון לתוך הבית שלהם. בקיבוץ היו איתנו באותו יום עוד שני בנים שלי, נשואים עם ילדים, וגם אבא של בעלי, שהוא בן 95. אחרי 48 שעות של תופת פונינו כולנו למלון באילת. אני לא מאחלת לאף אדם לחוות את הסיטואציה שבה מודיעים לך בבית מלון שהבן שלך נהרג. זה קרה אחרי תקופה ארוכה שבה הוא נחשב לנעדר, ואז לחטוף, עד שנודע לנו שהוא אינו בין החיים. בתחילה קברנו רק ממצאים, ובהמשך, במבצע צבאי, חילצו את גופתו ועשינו טקס קבורה נוסף. להתאבל בבית מלון זה מצב בלתי נתפס".
לדבריה, "כיום כ-90% מחברי הקיבוץ כבר חזרו הביתה, ויש קליטה נפלאה, אבל אני עדיין לא בטוחה שעשיתי את הצעד הנכון כשחזרתי לגיהינום הזה. הבית שלי נמצא במרחק שלושה קילומטרים וחצי מהרצועה, ואני יכולה לראות את ח'אן יונס ואת רפיח מחלון הבית. ההתמודדות היומיומית הזו קשה מאוד. הנפש שלי עצמה עוד לא חזרה לעצמה ועדיין לא טופלה. אני לא נמצאת בטיפול פסיכולוגי. אני מרגישה שאני זקוקה לו, אבל פשוט לא התפניתי לעצמי עד היום. ראיתי את התפקיד שלי כמו של יתד של אוהל – זו שחייבת להישאר תקועה חזק באדמה כדי לשמור על האוהל, שלא יעוף ברוח. עכשיו, במסע ברומניה, אני מתחילה קצת לנשום".
גולדין: "המסע משלב הכל מהכל. בנסיעות בג’יפים כל אחת משתפת את השנייה בפתיחות כזו, בידיעה שיש מי שמקשיב לך באמת. האינטימיות הזו יצרה חיבור לכל החיים. מלווה אותנו צוות מופלא של עשר נשים, שלכל אחת מהן תפקיד ייחודי: חוסן, רפואה ועוד. בנוסף, יש שתי נשים מדהימות שדואגות להאכיל אותנו כדי שלא נהיה רעבות חלילה, ומטפלות בנו ממש כמו בתינוקות. מצאנו כאן חיבור של קהילה שבדרך כלל לא מסתכלים עליה – קהילת החללים החטופים".
להשיל את הקוצים
למנצור ולגולדין יש ביקורת על הדרך שבה טופלו משפחות החטופים החללים על ידי הממסד. "אני חושבת שישנם גורמים רבים שרוצים להשכיח את הקהילה הזו שלנו", טוענת מנצור. "כדי לקדם את רעיון ‘הניצחון המוחלט’ מנסים להשכיח את אירועי 7 באוקטובר. הנוכחות של החללים החטופים היא מראה שמזכירה לכולם עד כמה אין כאן שום ניצחון. זה רק הפסד אחד גדול, שצריך למצוא איך קמים ממנו.
"ל הזמן הזה שעבר, שבו לא החזירו את החטופים, הוא נקודת תורפה של כל החברה הישראלית. המצב והשסעים פגעו בכולנו. המערכה האמיתית היא עכשיו שלנו, כחברה – איך אנחנו מצליחים להשתקם. האתגר הוא שכולם ימשיכו לראות זה את זה. לא את השסעים, שדואגים להזכיר לנו כמה אנחנו שונים, אלא כמה – למרות השוני – יש בינינו זהויות גדולות. בדיוק כמו במסע הזה. אחרי שלמדנו לשים על עצמנו קוצים, המטרה היא שנדע לאט-לאט להשיל אותם, ולראות זו את הלב של זו. זה מה שעומד לנגד עינינו".
"זו פעם ראשונה שאני יוצאת למסע עם אנשים שעברו ב-7 באוקטובר בדיוק את מה שאני עברתי – את השעות הארוכות בממ"ד, את הפינויים הליליים לבתי המלון, ואת חוסר הידיעה הנורא בעניין מה שקרה לאהובים שלנו", אומרת גולדין. "אנחנו ממש משפחה אחת גדולה".
"אנחנו חיים את זה יום-יום. יש הרגשה בציבור של ‘או.קיי, קיבלתם את מה שהייתם צריכים, המדינה סיימה את חובתה, עכשיו יאללה קומו’. אבל זה אבסורד, כי קיבלנו את יקירינו בשקיות. קיבלנו גופות, לא את האהובים שלנו חיים. רק עכשיו אנחנו בכלל מתפנות להתחיל סוג של שיקום. המדינה עדיין לא מכירה בנו כנפגעי פעולות איבה, למרות שאנחנו סוחבות על עצמנו המון מעגלי פגיעה ותיק כבד מאוד להמשך החיים".
מנצור: "למדתי שיש פה נשים מדהימות, שנותנות כוח עצום זו לזו, וזה מדהים. השוני בינינו הוא המשותף הגדול ביותר שלנו. על עצמי אני לא ממהרת להסיק מסקנות. בכל דקה ודקה אני פשוט צריכה להזכיר לעצמי מחדש לנשום".