"אני מתעוררת כל בוקר בחרדות נוראיות לקראת הבכורה, שואלת את עצמי אם לא הגזמתי, אם זה לא יותר מדי אחד לאחד", אומרת אילנה בר. "אני תוהה אם לא אכאיב מדי, אם אתן מקום גם לצחוק, אם אני נותנת גם איזו תקווה, או רק מפילה אנשים לעצב".
בר מתלבטת בכל אלה לקראת המופע "היית מת, דובי" שתעלה ב־20 באוגוסט במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי של תיאטרון הקרון. במופע היא מספרת על אחיה, טוראי חנן בר ז"ל, שנהרג ב־1967 מפליטת כדור בבסיס שבו שירת, ועל השתלשלות חייה לאחר מכן. "מישהו שראה את אחת החזרות אמר לי שהיה נורא עצוב", היא מספרת. "אמרתי 'אוי ואבוי', והוא ענה 'לא אוי ואבוי. סוף־סוף אני מצליח להרגיש'. חשוב לי שאנשים יוכלו להרגיש, יוכלו לבטא, יוכלו לתקשר זה עם זה ולחיות קצת יותר טוב".
פסטיבל הבובות הבינלאומי של תיאטרון הקרון מציין השנה 35 שנים, ומציע עשרות מופעים, הצגות, אירועי חוץ, סדנאות ומפגשים. הוא יתקיים ב־16־20 באוגוסט באולמות הקרון ובאולמות נוספים באזור גן הפעמון בירושלים. ב"היית מת, דובי", שיוצג ב־02 באוגוסט, ומיועד לבני 12 ומעלה, משתתף גם דובי קטן מפלסטיק שאיתו בר משוחחת. היא מציירת במופע עולם שבו מותר לדבר על הכל, ובעיקר על מה שמבוגרים מפחדים לדבר עליו עם ילדים. אלה סיפורים קטנים, על החיים ועל המוות, זיכרונות מצחיקים, עצובים ומוזרים, שמונחים על השולחן ומאפשרים לגעת בהם.
בכל הקשור לזיכרונות מאחיה, היא אומרת: "יש לי חושך גדול מאוד מהרגע שבו אבא שלי הודיע לי. המון דברים נמחקו לי. יש לי זיכרון פיזי אחד, שבו רצנו יד ביד, ואני מחזיקה את הזיכרון הזה חזק מאוד. אני כבר לא יודעת מה אני זוכרת ומה לא, אולי חלק מהדברים זה מה שסיפרו לי. חנן היה בחור מאוד שקט וכריזמטי, ונחשב בין החברים שלו לדמות של מנהיג. הוא היה כנראה אינטליגנטי ומוכשר מאוד. והיה מופנם וביישן, וגם מאוד חתיך. לכולנו במשפחה יש נטייה לציור, וחנן עשה כל מיני עבודות יד".
יומיים לאחר שאחיה נהרג, מספרת בר, אחותה תרצה לקחה אותה לחברים בחיפה: "זה היה בתוך השוק והאבל. אני גם חושבת מה עבר על החברים בחיפה שקיבלו את שתי האחיות האלה. היינו שם כמה ימים, ואני חושבת שלא להיות ליד ההורים שלי בימים כאלה זו בדידות מאוד גדולה. כל הדבר הזה לא דובר כל השנים, והכל רחש וגעש מתחת לפני השטח".
במקביל, מציינת בר, היא נאלצה להתמודד עם העובדה שאחיה לא נפל כגיבור מלחמה. "זה משהו שהייתי כל השנים, ואני עדיין, עסוקה בו", היא מודה. "לא ידעתי איפה לשים את זה בתוכי. גם לא היו אזכרות במשך תקופה מסוימת. בהתחלה הייתי במבוכה. כשהתחילו לציין בקיבוץ את יום הזיכרון, כללו בו את כל מי שהיה בצבא ונהרג. השם של אח שלי הושמע, והתמונה שלו הוצגה על המסך. שלושה חודשים אחרי סיום הצבא עזבתי את הקיבוץ, והייתי מגיעה במיוחד לאזכרות, ואפילו כותבת ומקריאה שם דברים. אני חושבת שזה נתן לי איזשהו מענה".
המופע שלה מיועד לבני נוער וגם למבוגרים. "אני גם מציירת בו סקיצות", היא מתארת. "יש במופע הרבה דימויים, ומוזיקה שנכתבה במיוחד. בזמנו עשיתי קורס של תיאטרון הקרון בשם קליידוסקופ, ומשם בעצם זה צמח. מורן דובשני, במאית המופע, חשבה שנורא חשוב לדבר בקול רם עם ילדים, נוער ומבוגרים על מוות – מה שלא עשו איתי. עבדנו על המופע המון זמן. אני כל פעם חשבתי שאולי זה לא ראוי, ואילו מורן החזיקה את האמונה שזה ראוי וחשוב. במופע אני כאילו מדמיינת שאח שלי חזר ומספרת לו כל מיני דברים שקרו. למשל, איך גידלתי בגינה שיח עגבניות, ועגבנייה אחת הייתה מוקדשת לו. יש במופע גם לא מעט הומור. אני מתארת, לדוגמה, את הגינה של ההורים, ומספרת שאבא היה שורק כי חשב שזה הדבר הכי חשוב לפרחים".
התרעות פיקוד העורף