"בסיום", מספרת יונה, "ההורים שלהם ניגשו אליי ואמרו לי שהדברים חייבים לצאת החוצה, שאי אפשר להשאיר אותם רק פה. בהתחלה סירבתי, אמרתי שאין סיכוי שאעלה על במות ושבקושי החזקתי מעמד 20 דקות שבהן בכיתי ללא הפסקה. לקח לי שנה שלמה לעבד את זה, לכתוב הרצאה מסודרת בשם 'מפל של אור' ולצאת איתה לדרך".
מתוך הביצה הטובענית
השבוע, ב-12 וב-13 באוגוסט, יגיע הסיפור של מפל לבמה במסגרת פסטיבל הצגות הילדים של תיאטרון הילדים והנוער באר שבע, שיתקיים בבית תמוז בעיר ויעמוד השנה בסימן "רוקמים חברויות". במרכז הפסטיבל, שיכלול הצגות, מופעים, מתחמי יצירה ופעילויות לכל המשפחה, יושק מודל רעו"תי - יוזמה חברתית-חינוכית שנולדה בהשראת מפל אדם ונועדה להעניק לילדים כלים למיגור חרמות ולעידוד חברה רגישה, מכילה ובטוחה יותר. יונה אדם תישא במסגרת הפסטיבל את הרצאתה על בתה.
"למפיקי הפסטיבל נראה נכון לשלב את ההרצאה שלי בצד הצגות ילדים שעוסקות בקבלת השונה", אדם מספרת. "הפרויקט הזה הלך והתפתח בצורה מדהימה. בהתחלה הם פשוט רצו להזמין את ההרצאה, אבל בהמשך החליטו להפוך את הנושא החברתי לטייטל המרכזי של הפסטיבל, ולהתאים אליו את כל הצגות הילדים. אז הם חזרו אליי ושאלו אם הם יכולים להקדיש את הפסטיבל כולו למפל. עבורי זה היה רגע מרגש בצורה בלתי רגילה - הם התקשרו לבשר לי על כך בדיוק ביום ההולדת שלי, והרגשתי שזו מתנה שכמו הגיעה מממד אחר".
"תכונה נוספת שאפיינה אותה הייתה קבלה מוחלטת של כולם. לא הייתה בה שום שיפוטיות כלפי בני אדם - לא משנה מי אתה, את מי אתה אוהב, מהן העדפותיך המיניות או מה הרקע שלך. הבית מבחינתה תמיד היה פתוח לרווחה, ואם לאדם לא היה איפה לישון, היא מיד הייתה מזמינה אותו לספה אצלנו", מספרת יונה.
"מפל ראתה את ההתנהלות הזו אצלי מגיל מוקדם והפנימה את זה כערך משמעותי מאוד בחייה. גם המסר העיקרי של הפסטיבל הוא קבלה מוחלטת. אז מה אם לילד יש מבטא, או רקע שונה? מי שנחשף לסיפור של מפל יוצא עם ערך של אחריות ובחירה באור. מפל בחרה באור בכל יום מחדש, אחרת היא לא הייתה מסוגלת לקום בבוקר ולהגיע לבית הספר אחרי מה שהעבירו אותה. היא פשוט האמינה באמת ובתמים שיהיה בסדר", מספרת יונה.
יונה אדם מספרת שהחרם שעברה מפל כתלמידת בית ספר יסודי נמשך כשלוש שנים: "היא לא שיתפה אותי במה שעבר עליה. פשוט לא רצתה לצער אותי. כשהייתי מזמינה עבורה חברים מהכיתה אלינו, הם היו מגיעים והייתי מזמינה להם פיצה. לא הרגשתי שמשהו לא בסדר, עד שזה פתאום פגע בי בפרצוף. באותו רגע הבנתי שכולם עושים מולי הצגה, ושמדובר בחרם שקט. פספסתי אותו לחלוטין, למרות האמהות האדוקה וחדות הראייה שלי".
"החרם הזה לא יכול היה להסתיים מעצמו. ניסיתי לתקן ועשינו המון דברים, אבל שום דבר לא עזר. זו הייתה פשוט רשעות צרופה. זה קורה למרבה הצער בהרבה מקומות, לא רק במקרה שלנו. בסופו של דבר שלפתי אותה מתוך הביצה הטובענית הזו והעברתי אותה לבית ספר אחר. זה היה בכיתה ו', כשהילדים כבר מגובשים יחד מכיתה א', ובכל זאת היא הצליחה להרים את עצמה בכוחות אדירים", מספרת.
לדבריה, "מתוך המקום הזה נולדו גם ההרצאה והפסטיבל - כדי להנחיל את הערכים של חברות, אחדות ואיסור חרמות. זה הדבר שהכי נחוץ לנו כרגע. הטיפול בנושא הזה הוא המשימה הכי חשובה עכשיו. היא לא קשורה לפוליטיקה או לבחירות, אלא לעשייה חברתית פנימית שנועדה לבנות מחדש את הדור של מחר, דור שגדל מוכה, טראומטי ומבולבל מאוד".
"בקרוב אנחנו מציינים שלוש שנים להירצחה של מפל, והזמן מאז נעצר ורץ במקביל", מתארת אמה. "אני לא מאפשרת לזמן לעצור מלכת ולא מוכנה להישאב לחלוטין לתוך היום ההוא. עם זאת, במחשבות ובהתנהלות היומיומית שלי, הטראומה נוכחת כל הזמן. כדי שאוכל לעבור את השנים האלה בחרתי באור. בחרתי לקחת את דמותה של מפל ולהאיר באמצעותה לאחרים, כי זה בדיוק מה שהיא עשתה בחייה. העשייה הזו היא גם חלק מהתרפיה שלי. כשאנשים באים בסיום ההרצאה, מחבקים ואומרים לי תודה, הם לא מבינים כמה כוח החיבוק הזה מעניק לי".
"הפעילות הזו מנכיחה אותה בצורה כל כך עוצמתית", מסבירה אדם, "היא פשוט חיה איתי על הבמה. במקביל, המחשבה שעברו שלוש שנים מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה היא מטורפת, זה מרגיש כמו נצח. התקופה הכי ארוכה שלא ראיתי אותה לפני כן הייתה חמישה חודשים, כשהיא טיילה בדרום אמריקה, וגם אז הצטרפתי אליה והיינו חודש יחד. אז איך יכול להיות שעברו כבר שלוש שנים? הזמן ממשיך להתקדם, אבל אני גם חיה ונושמת את היום ההוא 24/7".
התרעות פיקוד העורף