המבצע היה ממודר מאין כמוהו ומעטים מאוד היו בסוד העניינים. המוסד זייף מכתב בערבית, מודפס במכונת כתיבה, שבו פונה טייס עיראקי אנונימי ומודיע כי בכוונתו לערוק לישראל והוא מבקש שיאפשרו לו לנחות וייתנו לו מקלט מדיני. המכתב שוכפל וחולק בין כל בסיסי חיל האוויר.
קצה החוט
בשלב מסוים עדכנו אנשי המוסד את פורת שהוחלט לעשות הפסקה של יומיים במבצע. בפרק הזמן הזה המוסד הבריח את רדפא מאירופה לישראל בדרכון ישראלי ובשם בדוי. פורת לא ידע על כך מראש.
כבר בערב שבו הגיע רדפא לישראל לקחו אותו פורת ואנשי המוסד לארוחה במסעדה ברמת השרון. "מחר בבוקר", עדכן אותו פורת, "אתה ואני עולים על מטוס לימוד דו-מושבי. אתה מטיס ואני יושב מאחור". ואכן, למחרת טסו השניים במסלול שעבר מעל בסיס חצור, יעד הנחיתה במבצע המתגבש. את שארית היום, לפני שרדפא הוטס בחזרה לאירופה, ניצלו אנשי המוסד כדי לתדרך אותו בתקשורת חשאית - שימוש בדיו סתרים למכתבים.
כשהטייס העיראקי שאל איך הוא יֵדע שיש לו אור ירוק להמריא, הוא נענה שהתאריכים 14, 15 ו-16 באוגוסט 1966 הם המועדים האפשריים לעריקה. לימים התברר שבשני המועדים הראשונים רדפא ישב כשקסדה על ראשו, בשיא החום, במשך כמה שעות, בלי לדעת מתי יקבל אישור להמריא. בארץ הייתה דאגה רבה בשאלה אם רדפא אכן יגיע.
אנשי המחלקה לתקשורת חשאית במוסד בחרו בשידור רדיו תמים של קול ישראל כדי להעביר מסר סודי לסוכן הבודד. הם נשענו על מבצעים שפותחו בימי המוסד לעלייה ב', בתקופת העלייה הבלתי לגלית לארץ. הספינות המעפילות לא היו מצוידות במערכות תקשורת משוכללות אלא במקלט רדיו. תחנת הרדיו ששידרה ברחבי הארץ בחרה ארבעה שירים ספציפיים, שלא ינוגנו בשגרה. כשאחד מהם התנגן ברדיו - המשמעות הייתה שהמסר מאחוריו מופעל. וכך קרא ששיר מסוים התריע לספינות להתרחק מהחוף, ושיר אחר סימן להן להתקרב ולהוריד מעפילים.
התלהבות אמריקאית
לאחר שהנחית את המיג והתקבל בישראל הוטס מוניר רדפא במסוק של חיל האוויר למרכז הארץ, ובמטה המוסד נערכה פגישה מרגשת בינו ובין בני משפחתו. למשפחה הוקצתה דירה בצפון תל אביב, וסיפור הכיסוי היה שמדובר במשפחה יהודית שברחה מאיראן. בטי רדפא התבקשה להסיר את השרשרת עם הצלב מצווארה, ועשתה זאת בקושי רב. היא התעקשה לקחת את ילדיה לכנסייה בימי ראשון.
האמריקאים יצאו מגדרם וביקשו לבוא ולבחון את המטוס. בשלב מאוחר יותר הם קיבלו אותו לידיהם, והובילו אותו מפורק במטוס מטען לארצות הברית. באותן שנים התמודד חיל האוויר האמריקאי מול אותו מיג 21 בווייטנאם. שפירא נשלח לתדרך ולאמן את הטייסים האמריקאים בארצות הברית. באחת הפגישות שלי עמו, בערוב ימיו, בבית אבות קטן ושקט בהרצליה, סיפר לי שפירא שהוא ביקש מהאמריקאים טילים נגד מטוסים ואמצעים שלא היו בידי צה"ל, והם נענו.
בסופו של דבר משפחת רדפא לא נקלטה בישראל, בעיקר בשל אי-הסתגלותה של אשת הטייס. במוסד בנו עבורם זהות חדשה, והמשפחה עברה לחיות במקום אחר, שלעולם לא יפורסם, תוך שהיא זוכה לליווי, עזרה ותמיכה כספית. כעבור כמה שנים מוניר רדפא הלך לעולמו ממחלות לב. בטי אשתו חיה שנים לא רבות אחריו. התמיכה במשפחה נמשכה ללא הרף, המוסד ומדינת ישראל קיימו את הבטחתם.
מי שרוצה לראות בימים אלה במו עיניו את מטוס המיג המפורסם מוזמן להגיע עם משפחתו למוזיאון חיל האוויר בחצרים. המטוס עבר צביעה ונוספו לו פסים אדומים, שמייצגים מטוס שנועד לתרגילים. כמחווה למוסד, נצבע עליו משני צדדיו המספר 007, הקוד הידוע של ג'יימס בונד מסדרת סרטי הריגול המיתולוגית.
התרעות פיקוד העורף