בורנשטיין, שעד לאחרונה הייתה מנהלת שירות פסיכולוגי-חינוכי, אומרת שהסיוע הנפשי נדרש כיום הרבה יותר גם על ידי צעירים, משפחות, צוותי חינוך ולמעשה, הקהילה כולה. "מעגלי הפגיעות נרחבים מאוד, ואין כמעט ילד שאינו מבטא אותות מצוקה כתוצאה מהמלחמה", היא מספרת. "הפערים בין הצרכים העולים ובין היכולת של המערכת לתת מענה מקצועי זמין הולכים ומתרחבים. אצל כל מטופל, ילד או מבוגר, שממתין לטיפול תקופה ארוכה, המצב יחמיר עקב ההמתנה, כך מראים כל המחקרים. כך זה גם אצל מבוגרים, אבל בקרב ילדים עלולים להיפגע גם תהליכי ההתפתחות בכל המישורים".
הרבה נפגעים בדרך
בורנשטיין מסבירה איך הגענו למצב החמור הזה: "משרד החינוך קבע לפני למעלה מ-30 שנה איזשהו תקן למשרת פסיכולוג. לפי התקן הזה, יש בבתי ספר רגילים פסיכולוג אחד לכל אלף תלמידים. בחינוך המיוחד יש פסיכולוג אחד ל-500 ילדים, וכך גם בגנים. זה אומר שגם במקומות שבהם התקן מאויש במלואו המצוקה אדירה".
אלא שהבעיה אינה רק בתקינה המוגבלת, כי אם גם בכיסוי התקנים הקיימים של הפסיכולוגים החינוכיים. "לפני המלחמה הכיסוי היה רק 70% בממוצע ארצי", היא מתארת. "זה לא קורה מפני שחסרים פסיכולוגים במדינה, אלא מפני שההשתכרות במערכת הציבורית כל כך נמוכה, שאנשים עוזבים את המערכת כדי להתפרנס.
"לפני כשנה, אחרי מאבק של שנים, נחתם עם הפסיכולוגים הסכם שכר חדש ששיפר מעט את המצב, אבל עדיין אין מספיק חזרה של פסיכולוגים למערכת. לפסיכולוג שעובד כל היום עם מצוקות כל כך קשות יש שחיקה גדולה. פסיכולוגים זמינים 24/7, ועם הלחץ, העומס, הדרישות, התסכולים – זה קשה מאוד. הפסיכולוגים החינוכיים נותנים מענה גם לצוותים החינוכיים ולהורים. נוצר מצב של אי-ספיקה ויש הרבה נפגעים בדרך".
"לו היו מגדילים את הצוותים, כל ילד במדינה יכול היה לקבל שירות חינם, זמין ומיידי. יש לנו מחקרים שמראים איך טיפול שנדחה יעלה בסופו של דבר למערכת הרבה יותר כסף. עניין נוסף, חוזר מנכ״ל מיושן מאוד קובע שהשירות הפסיכולוגי נותן את שירותיו מגן חובה ועד סוף חטיבת ביניים. נוצר מצב שגני טרום חובה והתיכונים לא מכוסים".
שראל-מחלב, מרצה בכירה בפקולטה למדעי האדם והחברה במכללה למנהל, מתארת את המצב הנוכחי במערכת החינוך: "יש יועצת חינוכית אחת למאה גנים. ביסודי ובחטיבה אין תקן קבוע ליועצת, זה נקבע לפי שיקול דעת המנהל. לרוב, מנהלים שמים יועצות במשרה מלאה בבית ספר יסודי – בדרך כלל יועצת אחת שיכולה להקדיש בממוצע שעתיים שבועיות לכיתה של כ-40 תלמידים. השעות האלה כוללות גם את כל המענים למעטפת של התלמיד – המורים, ההורים, הרווחה, בריאות הנפש. כלומר, הילד רואה אותה בפועל אולי עשר דקות בשבוע. זה, כמובן, מעט מדי".
מענה לטראומות הכלואות
בתיכון, מציינת שראל-מחלב, התקן הממוצע בפועל זהה לזה שקיים בחטיבה. "זה מכסה את המינימום הנדרש, אבל לא נותן מענה רגשי לבני הנוער", היא מבהירה. "מה את יכולה לתת בזמן הזה לכיתה? למשל, בכיתה י"ב, לקראת הגיוס, ועוד בתקופת מלחמה, תלמידים זקוקים ליותר. בתיכונים יש גם בוגרים שנהרגו, אחים ואחיות שלהם לומדים בבית הספר, המורים עצמם מתמודדים עם המצב, והיועצות צריכות לתת מענים. יש ליועצות הידע והכלים, אבל אין להן את השעות".
היועצות, היא מדגישה, "הן המענה הטבעי לילדים משום שהן חלק מהצוות היומיומי בבית הספר. יש להן כלי התערבות מתאימים ומרחב פעולה גמיש ונוח כדי לתת מענה לכלל התלמידים, גם לאלה שמסרבים ללכת לטיפול, או שנמצאים בהמתנה לטיפול, שנמשכת בממוצע בין חצי שנה לשנה".
לח, מטפלת באמנות חזותית ואנליטיקאית, מתארת את המצב הנוכחי בתחומה: "טיפול באמצעות אמנויות מוסדר בחוק חינוך מיוחד כדי לענות על הצרכים הנפשיים של התלמידים. לילדים בחינוך המיוחד יש זכאות לשעות טיפוליות. זה אומנם לא מספיק, אבל זה קיים. גם בכיתות המשלבות בבתי הספר הרגילים יש מטפלים באמנויות עבור ילדי החינוך המיוחד. מדובר על 5,000 אנשי מקצוע, אנשי טיפול קליניים, בעלי תואר שני, שמועסקים על ידי אגף החינוך המיוחד במשרד החינוך".
לח טוענת שהכנסת מטפלים באמצעות אמנויות לבתי ספר רגילים באופן מוסדר יכולה לסייע מאוד לתלמידים: "יש פרויקטים שעובדים כרגע על בסיס תרומות, כמו הסטודיו הפתוח במועצה אזורית גליל עליון, ויש בתי ספר שבחרו בפרויקט הזה, כי יש להם תקציב. במצב של היום תלמידים זקוקים למענה שבו הם יכולים להתחבר לכוחות שלהם ולבטא בדרך יצירתית את מה שקורה להם בפנים. טיפול באמנויות נותן מענה לטראומות שכלואות בגוף".
התרעות פיקוד העורף