"אצל הפרסים תמיד יש על השולחן קערה גדולה מלאה פירות עם מלפפונים", היא מחייכת בעליצות, "הפרסים מתים על הירק הזה, הם אוכלים מלפפון כמו שאוכלים תפוח". כשהייתה עולה חדשה בבאר שבע, הזמינה חברים מהשכונה, "והם היו רואים את המלפפונים בקערת הפירות ומסתלבטים עליי".
רק כשהיא מחקה את אמא שלה היא נשמעת לגמרי משם. אותה אם שחלמה על מדינת היהודים והייתה הקטר והמנוע לחיסול עסקי המשפחה והבריחה הנועזת לישראל. אותה אם שבשנים הראשונות בישראל לא הצליחה להבין את השאיפה של בתה לעצמאות, וגם את ההתנהגות הצברית, העליזה והמשוחררת של החברים שלה שגדשו את הבית.
"בתרבות הפרסית, וגם ביפן, אף אורח לא ייגע בכיבוד עד שיפצירו בו לטעום", מספרת שריפיאן בכר. "אפילו אם יציעו לו רק מים, בפעם הראשונה הוא צריך להגיד: לא, תודה רבה. גם אם הבנאדם הולך למות, עוד רגע מפנים אותו עם מסוק, עדיין הוא יסרב בנימוס. אחרי כמה דקות יציעו לו שוב, ושוב הוא יסרב. רק בפעם השלישית יטעם. קוראים לזה 'טערוף'. אבל בישראל לא מכירים דבר כזה, אז חברים שלי היו באים אלינו, אמא הגישה להם אוכל בשפע, והם היו לוקחים ואוכלים. לא מחכים שמישהו יגיד להם משהו. אמא הסתכלה ושתקה, וכשהלכו, התפוצצה עליהם: איזה ילדים יש פה בישראל, אין להם חינוך, אין להם תרבות".
"יום אחד, ואני מאמינה שהוא לא רחוק, אני ואת ניסע לטהרן, ואם תרצי לקנות שם שטיח, תראי שכמה שתתמקחי, בסוף תשלמי את הסכום שהמוכר מבקש", היא אומרת בביטחון. "וזה בדיוק הסיפור. אנחנו הישראלים לא מבינים את הנרטיב שהפרסי חי בו. איראן זה אריינאם, זה העם הארי. אם אנחנו חושבים על עצמנו במונחים של עם סגולה, הפרסים חושבים את זה על עצמם לא פחות מאיתנו. וברוב שנותיהם הם באמת היו אימפריה והמציאו את השחמט. הם אבי אבות תורת המשחקים".
דבורה שריפיאן בכר נולדה שלוש שנים לתוך המהפכה האיראנית כבת זקונים לאיש עסקים אמיד ולעקרת בית. הם היו מיעוט יהודי בטהרן, כשמתוך קהילה משגשגת של 100 אלף יהודים שהיו בה לפני המהפכה, נותרו כ־20 אלף בלבד. "גרנו בטהרן בשכונת שומרון היפה והמטופחת, בבית ענק עם בוסתן, עץ דובדבנים ובריכה גדולה", היא מספרת. "מלחמת איראן־עיראק הייתה אז בעיצומה, ונפלו עלינו סקאדים בלי התרעה או אזעקות. אני זוכרת בוקר אחד שאבא שלי נכנס הביתה מכוסה כולו בדם כי כשיצא מהרכב, נפל סקאד כמה מטרים משם וכל הזכוכיות עפו לו על הפנים. ועוד אני זוכרת את פריחת הדובדבן באביב ואיך טיפסתי על העץ שלנו, אכלתי את הפרי וזרקתי את החרצנים על האדמה".
האנטישמיות הייתה נוכחת במלוא עוזה. "אסור היה לנו לשבת באוטובוס, כשהמורים הענישו אותי, קיבלתי מכות כפולות מהסרגל שלהם בגלל שאני יהודייה, ולפעמים צעקו עליי, לכי מפה לארץ אחרת. אבל החיים היו יפים, כי טהרן פרחה וגם השכנים המוסלמים היו בקשרים טובים איתנו. נקודת המפנה הייתה אחרי פסק הלכה שדרש מכל בן זכר מגיל 13 להתגייס לצבא ולהפוך לחייל".
יחלפו עוד שנתיים עד שהמשפחה תעזוב את איראן. "אם את האתיופים הביאו לארץ בכמות גדולה, בהרקולס, אותנו הביאו בבוטיק, כל פעם עשרה. אני זוכרת את אבא שלי יושב בסלון לתדריך עם הממונה, חותכים את עקב הנעל שלו, מגלפים את הפלסטיק החוצה ומכניסים במקומו זהב, פורמים את הז'קט שלו ותופרים לתוכו שטרות של דולרים, ואני יושבת בצד, מקופלת, ועפה על זה. זה היה נראה כמו סרט הוליוודי. ויום אחד אבא ואחי נעלמו. צריך להבין, זה לא כמו בישראל, שיש מלחמה ואנשים טסים לראות הופעה של קולדפליי ביוון. במלחמת איראן־עיראק אין יוצא ואין בא. כי מה אתה מוכר את המפעלים שלך עכשיו ועוזב את המולדת בעת צרה. וגם השלטון מבין ככה שאתה מתכוון לברוח. אז הבית עומד על תילו, העסקים כרגיל, רק שיום אחד אתה מפסיק לבוא".
ארבע פעמים נסעו לשדה התעופה והושבו הביתה בבושת פנים. רק בפעם הרביעית, אחרי בידוק קפדני, הצליחו לעבור. "עלינו לטיסה מטהרן לאיסטנבול, ושם חיכו לנו נציגי הסוכנות היהודית. תוך ארבע שעות היינו על מטוס לתל אביב. אמא שלי ירדה ראשונה והשתטחה על החצץ, נישקה את הרצפה ולא הפסיקה לבכות. ההוא מהסוכנות לא הבין מאיפה זה בא לו, היה חם, היה עמוס. הוא אמר לה, גברת, מספיק להשתטח, והיא אמרה לו, לפני שש שעות אם היינו מתות זה לא היה מעניין את אף אחד, ואתם הצלתם אותנו".
להיות עולה חדש זו חוויה שאין שנייה לה. "כל שנות ילדותי עברו עליי בערגה לישראל, וברגע אחד את הופכת להיות הזרה, הגלותית. את בכלל לא מבינה את המהלך עד שהוא קורה לך. אמא הייתה שולחת אותי לבית ספר עם סנדלים וגרביים, בחום של באר שבע של שנות ה־90. זה היה קשוח. ועשינו סדר פסח על הרצפה, והמשכנו לדבר אל אבא שלי בלשון רבים, והתרבות היא שהגבר הוא המחליט והוא השולט".
"באיראן אם היו מפריעים, המורה הייתה מכה את כפות הידיים בסרגל, ובישראל ישב לידי ילד שכל השיעור ניסה להדליק את המחברת שלו עם מצית, ואז זרק אותה בוערת אל הלוח, והמורה ברחה ואני לא מבינה את האירוע בכלל. היה בזה חופש מטורף, ומצד שני אחריות אדירה, כי הכל התהפך ואני הפכתי להיות אמא של הוריי. אני המתורגמנית. אני המתווכת מונחים בנקאיים. מונחים רפואיים. הם לא יכלו ללכת לשום מקום בלעדינו".
"באתי למנהלת והיא עזרה לי להתגייס. היא הייתה המנוע. לקחה אותי באוטו שלה לעשות מיונים, וקנתה לי כריכים, אי אפשר להסביר את זה שאתה מסתכל אחורה ויודע שמישהו רואה אותך. וחודש לפני הגיוס באתי הביתה, רועדת, ואמרתי, אמא, אני הולכת לצבא להיות מדריכת חי"ר. ואמא נתנה לי כאפה. בחיים היא לא הרביצה לנו, אבל באותו יום היא נתנה לי את הסטירה של הלייף. ואמרה, בבית שלי אף בחורה הגונה לא הולכת לצבא".
"היה לי טלכרד, התקשרתי למנהלת שלי, אמרתי לה, את חייבת לבוא. ורחל קמה למחרת בשבע בבוקר, ונסעה לבית של ההורים שלי והביאה אותם, אשכרה הביאה אותם אל הטקס. אני עומדת במגרש המסדרים ורואה בטריבונה את ההורים שלי ואת המנהלת רחל עם מצלמת וידיאו. הייתי בת 18 אז, ושם החלטתי שתי החלטות: האחת, שאהיה אלוף משנה בצבא, והשנייה, שאחרי שאסיים את השירות, אעשה משהו שקשור בחינוך כדי שיום אחד אני אוכל להחזיר למישהו אחר את מה שאני קיבלתי מהמנהלת רחל תירוש מעומר".
הקריירה בשירות הביטחון נמשכה 22 שנה. שריפיאן בכר שירתה כקצינה בצה"ל והמשיכה לשירות מבצעי כלוחמת בצוות טקילה לסיכול פיגועים בשב"כ. "היה אז שיא האינתפיאדה השנייה, ואני סרן צעירה רואה איך גדי איזנקוט, שהיה מפקד איו"ש, מנהל את אחת המלחמות הכי קשות במשך שש שנים, וכל יום בהן הוא עשר עונות של 'פאודה'. אחד הקצינים אמר לי, דבורה מה יש לך לעשות פה, בואי לשירות הביטחון הכללי, את הרי יודעת פרסית ואפשר לעשות עם זה דברים משמעותיים מאוד".
"התמיינתי, התקבלתי, וחמש שנים הייתי שם, התקופה הכי מעצבת בחיי. גיליתי את עצמי בקצוות. הייתי צריכה אומץ, איתור, גמישות, סתגלנות. יכולת להסתדר עם כל סוגי האנשים בעולם ולמצוא את הדרך שלי מולם. גיליתי כמה התרבות הפרסית טבועה בי ואיך ברגע האמת יוצאים ממני דברים שבכלל לא זכרתי, מניירות קטנות כמו איך לשבת ליד מוסלמי, מה אומרים, איך מקפלים את הרגליים, איך משפילים את המבט. דברים שיצאו ממני בטבעיות, כאילו הנשמה שלי הרגישה שם בנוח".
בהמשך עברה למוסד, שם כיהנה במגוון תפקידים מבצעיים ומודיעיניים בכירים, בין היתר כמנהלת ענף מודיעיני במחלקה המבצעית ומומחית לסייבר. "גייסו אותי למשהו מאוד ייחודי וסודי", היא אומרת, "לא הייתי מחליפה שום דבר, אבל שילמתי מחירים. היו תקופות של סיוטים שיגלו אותי, טוטאליות מוחלטת והבנה שאתה עושה משהו שהוא גדול מסך חלקיך. הבנתי את ההשפעה של הדברים על ביטחון מדינת ישראל. את יודעת מה זה להיות חלק מצוות טקילה שמצליח להוציא מחבל מאוטו והחבלן מפרק ממנו את חגורת הנפץ? את יודעת מה זה עושה לך בראש?".
ולפני חמש שנים הרופא שאיננו פרסי ביקש ממנה ללכת בעקבותיו לאילת. "מאור בא הביתה ומודיע לי שהולכים לרילוקיישן. אמרתי, מצוין, קצת חו"ל לא יזיק למשפחה, ואז התברר שאנחנו יוצאים לאילת. אמרתי לו, מה יש לי לעשות שם? באילת אין בכלל בני אדם, רק מלונות. ואז מאור דפק לי נאום ציוני על זה שמדימונה עד אילת אין רופא ילדים וילדים משלמים מחירים על רשלנות רפואית כי הם נבדקים אצל רופאים כלליים, ושכל החיים הוא אמר לעצמו שיום אחד כשהוא יהיה רופא, הוא יעשה משהו בפריפריה. אמרתי לו, מאורי, כפרה, זה מדהים, אבל מה אני אעשה שם, אחפש מחבלים מתאבדים בעקבה? והוא אמר, מאז שאני מכיר אותך את משגעת לי את המוח שתעשי חינוך. אז אולי זה הזמן שלך לעשות חינוך".
וכך היה. "הלכתי לעשות חינוך ממקום אגואיסטי, כי רציתי לממש את החלום שלי לעשות בשביל מישהו את מה שמישהו אחר עשה בשבילי", היא אומרת בפשטות. "ראיתי שב־8200 יש צעירים מהוד השרון, הרצליה, ליד"ה בירושלים, ילדים זהב, כפרה עליהם, הבעיה שהם היו מאותו המילייה, כאלה שהמשפחות שלהם יכולות לשלוח אותם לשיעורים פרטיים בפרסית ב־300 שקל לשעה. ואז החלטתי ללמד את ילדי אילת איך להיות לוחמי מודיעין. ולימדתי בתיכון שלוש יחידות לימודי ביטחון ומודיעין במסלול איראן. וזה כלל לימודי פרסית וחשיבה מודיעינית, כתיבה מודיעינית, חשיבה מסתעפת, חשיבה מורכבת".
היא התחילה לבד ולאט, אבל הצליחה להעלות את אחוז המתגייסים מהדרום ליחידות העילית הטכנולוגיות והמודיעיניות. "עוד אנשי חינוך הצטרפו, ולפני כמה חודשים השתחררה סא"ל מ־8200 וכתבה לחברה שלה, גזרתי חוגר, איך אפשר להצטרף לתוכנית של דבורה? ואז הבנתי שאני גדולה מסך חלקיי ושגם אנשים שיכולים לעשות מיליונים בהייטק רואים בתוכנית הזו ערך ומשמעות". בשנה האחרונה זכתה המגמה התיכונית הבלעדית "ביטחון ומודיעין במסלול איראן" בפרס ראש אמ"ן לחשיבה יוצרת.
היא בת 44 ואם לשלוש בנות. במציאות הביטחונית הנוכחית, כשהמזרח התיכון והפוליטיקה המקומית שלובים זה בזה, שריפיאן בכר מביאה איתה הבנת עומק גיאופוליטית וניסיון שנרכש בעיקר בשטח. ועדיין, 7 באוקטובר שבר אותה דווקא כאשת מודיעין. "האירוע הזה כפר בכל מה שלמדנו", היא אומרת בצער. "ידענו בזמן נתון את צבע התחתונים של מספר עשר בח'אן יונס. אז מה זה הדבר הזה? לכן הכי חשוב הוא להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי שנבין מה אנחנו צריכים לתקן".
החיבור עם גדי איזנקוט התחיל לפני שעברה לאילת. "הייתה לי תוכנית חינוך מפוארת, אבל לא היו לה משאבים", היא מספרת. "ויום אחד גדי בא להעביר לנו הרצאה במוסד. אז חיכיתי לו מאחורי הקלעים. ידעתי שבגלל שאני מתוך הארגון הוא ירגיש בנוח ולא יחשוב שאני איזו תמהונית שבאה אליו מהרחוב. אמרתי לו, יש לי רעיון שקשור לחינוך, בבקשה תשתה איתי קפה. וגדי אמר, תרשמי מספר, והסכים לפגוש אותי לחצי שעה".
"באתי עם מצגת ורעיון, והפגישה הפכה לשעה וחצי והוא התרגש, והלב שלו התרחב, והוא אמר, אם את עוזבת את המוסד והולכת לגור באילת, אני אעזור לך. ומאז כל שלושה חודשים הייתי מקבלת ממנו טלפון. מה נשמע, דבורה, תגידי, התייאשתם כבר? חם לכם, למאור נמאס? אני ממש מבקש לא להתייאש. הוא פשוט הרגיש צורך לחזק אותנו שם כדי שלא נעזוב. ועזר לי בגיוס למלגות ומכינות, ובכל פעם שפילנתרופ היה שואל, מי עומד מאחורי היוזמה, אמרתי, רמטכ"ל לשעבר, וגדי התייצב, כי הוא הבין עד כמה הדבר הזה חשוב ומשמעותי".
בנובמבר הוא פנה אליה, סיפר שהוא עומד להקים מפלגה וביקש שתצטרף. "גדי אמר לי, אני הולך לעשות הכל כדי להציל את המדינה, ואני אמרתי, אבל יש לי ילדות קטנות, ואני מורה ולא מבינה את האירוע. ואז נפגשנו כמה פעמים, וגדי פרש בפניי את כל הדברים הרעים והקשים שיש בפוליטיקה. הוא לא אמר מילה אחת טובה. רק הסביר לי כמה זה קשה, מורכב, תובעני, ובסוף הוא אמר, אני צריך אנשי מופת ואני מבקש שתבואי".
הגם שצמחה במערכת ביטחונית שנתפסת גברית, הירארכית מאוד, שריפיאן בכר ניפצה את תקרת הזכוכית והגיעה לתפקידים רגישים. "שירתי במקומות שבהם לא ראיתי הרבה נשים סביבי", היא אומרת בכנות. "ועדיין יש משהו מאוד מדיד וענייני בעולם הזה, הצלחת למנוע פיגוע או שלא, המבצע הצליח או נכשל, הבאת את המודיעין או לא הבאת אותו. זה אירוע מאוד מכווץ, כי את צריכה לתת תשובה חד־משמעית. קשוח לשרוד בעולמות האלה כאישה, ולא בכדי עדיין לא הייתה לנו אישה ראשת מוסד, שב"כ או אמ"ן".
אבל היא מסתגלת. לאט ובבטחה. "חברה שלי אמרה לי, דבורה, את חייבת סטייליסטית. אמרתי לה, אחותי, יש לי אודם אחד במגירה. אז אני מבינה שיש ערך לממלכתיות, ולפעמים צריך מה שאנחנו קוראים בעולם המבצעי תפאורה, ועדיין, בכל הזדמנות שתהיה לי אנעל סנדלי שורש".
התרעות פיקוד העורף