שרייבר, דייר בדיור המוגן "משען" בבאר-שבע, הוא ככל הנראה זקן הרצים מבין יותר מעשרת אלפים הרצים במירוץ המסורתי. הוא נוהג לרוץ להנאתו מידי בוקר בין שניים לשלושה קילומטרים ולרכב על אופניים.
אריה, איש קיבוץ נירים, לא רץ רק בגלל אהבת הספורט אלא לא פחות מכך כדי לשמור על החוסן הנפשי שלו אחרי הטראומה שעבר ב-7 באוקטובר.
אריה ורעייתו מרים הם מהניצולים של קיבוץ נירים שהותקף באותו בוקר נורא על ידי עשרות רבות של מחבלי נוח'בה חמושים ואכזריים. שכנתם הצמודה חנה פופלוול נחטפה והוחזרה, בנה שגר לידה נרצח בקיבוץ ובן אחר שלה נחטף ונרצח בעזה. עשרות שכנים נוספים של אריה ומרים נרצחו ונחטפו גם כן.
אריה : "היינו בבית, אני ואשתי מרים שמרותקת לכסא גלגלים. מחוץ לבית שלנו נסתןבבו מחבלים וירו לכל עבר. כשהבנתי מה קורה שלפתי את האקדח הקטן שלי ודרכתי כדור אחד. אמרתי שאין טעם שאירא עליהם ממרחק כזה אבל שאם הם ייכנסו אלינו – אני יורה. למזלנו הם דילגו עלינו. שבע שעות הסתתרנו בבית וראינו אותם מול הבית שלנו צועקים ויורים. רק בשלוש הגיעו כוחות צה"ל וחילצו אותנו.
"איבדנו הרבה חברים טובים מהקיבוץ. פינו אותנו לבאר-שבע היישר לדיור המוגן 'משען', שהפך מאז לבית השני שלנו, בזכות היחס החם ואנשי הצוות הנהדרים. אבל אנחנו ממשיכים להתגעגע לנירים, שבו חיינו מעל 40 שנה."
כאמור למרות גילו אריה ממשיך לרוץ מידי בוקר ברחובות באר-שבע ומסביב ל'משען" בין שניים לשלושה קילומטרים בכל בוקר ובין לבין – גם רוכב על אופניו.
מחר בערב כאשר ירוץ במרוץ הלילה של באר-שבע, יחד עם חלק מחבריו לדיור המוגן – הוא לבטח יחשוב על היום – בקרוב -- שבו יוכל לשוב ולרוץ סביב קיבוץ נירים...
התרעות פיקוד העורף