היא מדגישה: "היערכות להזדקנות צריכה להתחיל הרבה לפני שהאדם מגיע לגיל פרישה. נדרשת פעולה משותפת של מערכות הבריאות והרווחה, אך לא פחות חשוב מכך - התאמת השירותים למאפיינים התרבותיים של החברה הערבית, חיזוק המענים הקהילתיים והסרת חסמים המונעים ממבוגרים לממש את זכויותיהם ולהשתמש בשירותים הקיימים".
לצד השינויים החברתיים, מבוגרים רבים בחברה הערבית מתמודדים עם תחלואה כרונית, מוגבלות תפקודית, תחושת דיכאון, בדידות וקשיים כלכליים, אתגרים שמחריפים ככל שמספר המבוגרים באוכלוסייה גדל. הפערים בולטים גם בהשוואה לאוכלוסייה הכללית: תוחלת החיים בחברה הערבית נמוכה יותר, ושיעורי התחלואה והמוגבלות התפקודית בקרב מבוגרים ערבים גבוהים יותר מאשר בקרב מבוגרים יהודים.
גם שיעור המדווחים על בדידות גבוה יותר ומצבם הכלכלי פחות טוב. גם הנגישות לשירותי בריאות, רווחה ופנאי מוגבלת בשל מחסור במענים מקומיים, קשיי תחבורה, עלויות, חסמי שפה והיעדר התאמה תרבותית. חלק מהמבוגרים אף נמנעים מלבקש סיוע בשל חשש מסטיגמה, מפגיעה בכבודם או מחשיפת הקשיים מחוץ למשפחה.
הפער הדיגיטלי גם מעמיק את הבעיה, כאשר כמעט אחד מכל חמישה מבני ה-50 ומעלה בחברה הערבית מעולם לא השתמש בטלפון חכם, במחשב או בטאבלט. בקרב בני 75 ומעלה השיעור עולה ל־37%. ככל שיותר מידע, שירותים וזכויות עוברים למרחב המקוון, רבים עלולים להישאר מאחור.
החוקרים מזהירים כי המצב מחייב גם שינוי ברמה המקומית, כמו הרחבת מרכזי היום והמועדונים, פיתוח תוכניות להפגת בדידות, שיפור התחבורה הציבורית והנגשת השירותים ביישובים הערביים. ללא פתרונות זמינים בתוך הקהילה, גם שירותים שקיימים באופן רשמי עלולים להישאר מחוץ להישג ידם של המבוגרים הזקוקים להם.
התרעות פיקוד העורף