אחד ויחיד במינו
"מאהר היה בן אדם מדהים, טהור, עם לב טוב", מתארת אלמנתו. "עם ערכים, עם הרבה נתינה, אהבה. אף פעם לא היה אכפת לו מעצמו, הוא רצה שלאחרים יהיה טוב. מאהר אהב מאוד מוזיקה ורקד סלסה. הייתה לו שמחת חיים מדהימה. הוא עבד עם אבא שלו בעסק לכלי עפר ובחקלאות".
לקראת גיל 30 השתתף מאהר במיזם "שגרירים במדים", שמטרתו שילוב אנשים משפיעים בפעילות חינוכית שתעודד גיוס ושירות משמעותי בצה"ל בקרב אוכלוסיות דוברות ערבית. בשונה מהגברים הדרוזים בגליל ובכרמל, החייבים בגיוס לצה"ל, תושבי ארבעת הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן - מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קיניא - פטורים ממנו בשל מעמדם המשפטי וההיסטורי של כפרים אלה.
"גיוס לצה"ל גם לא מקובל בכפרים האלה בגלל הזיקה ההיסטורית לסוריה", מסבירה ח'טאר. "מאהר עשה את הקורס של 'שגרירים במדים', הרגיש שייכות, הרגיש שזה מה שהוא אוהב, ושהוא רוצה להמשיך הלאה, לתת מעצמו, להתקדם בצבא. הוא הרגיש שזה הייעוד שלו. מאז הוא עשה עוד כמה קורסים ונכנס לקבע. הוא היה בקבע שמונה שנים עד שנהרג".
השיחה האחרונה בין בני הזוג התקיימה ב-7 במרץ, יום לפני שמאהר נהרג. "הבנות ואני דיברנו איתו בווידיאו, שאלנו איך הוא מרגיש", היא נזכרת. "מאהר ישב אז בתוך הכלי. שאלתי אותו: 'אתה אוכל, שותה? תדאג לעצמך'. הוא אמר שיאכל מנות קרב. נורא כאב לי. באותו יום בישלתי אוכל מאוד טעים שהוא אוהב. הוא שאל מה בישלתי, לא רציתי להגיד לו, אז אמרתי שאכלנו סנדוויצ'ים. זה היה בשבת. ביום ראשון, בשעה 8:30, הודיעו לי. המודיעים אפילו לא הספיקו לדבר. ראיתי אותם וישר הבנתי".
עד עכשיו, מודה ח'טאר, היא לא מעכלת שמאהר איננו: "זה עדיין טרי. אני מאוד מתגעגעת. הלוואי שהייתי יכולה להתעורר ולדעת שכל הסיפור הוא בעצם חלום. זה געגוע אינסופי, שילך איתי עד יומי האחרון. לא יהיה עוד אחד כמו מאהר, הוא אחד ויחיד במינו. באמת אדם נדיר. אדם כל כך טוב. כשאני חושבת על מה שקרה לו, אני אומרת 'למה דווקא הוא?'".
זה כנראה הגורל
יסמין ח'טאר אומרת שמאז ומתמיד היא רואה עצמה כאישה חזקה: "דואגת לשמור על הבית, על הבנות, שלא יחסר כלום, ובמיוחד עכשיו. לפעמים אין לי כוח להרים את עצמי מהמיטה, אבל בסוף אני אומרת שאין ברירה, החיים ממשיכים. זה גם מה שמאהר היה אומר. לא הייתי רוצה שהבנות יראו אמא שבורה, בדיכאון, שכל היום במיטה. זה כמובן לא פשוט ולא קל, אבל הכוחות האלה הם כנראה מאלוהים".
היא מוסיפה: "בעדה שלנו מאמינים בגורל. זה כנראה הגורל, אלוהים מחליט. אני מאמינה בכך שאלה היו היום והשעה שלו, שככה זה היה אמור לקרות. האמונה מאוד מחזקת אותי. אם לא הייתי אדם מאמין, כנראה הייתי נשברת מזמן. אני גם בקשר חזק מאוד עם ההורים והמשפחה של בעלי. ההורים של מאהר גרים מתחתיי, אנחנו תמיד תומכים אחד בשני. הם גם עוזרים עם הבנות".
לדברי ח'טאר, בעלה דיבר איתה על כך שאם ייהרג, ותהיה התנגדות לקבורה צבאית בכפרו, הוא מבקש להיקבר בחלקה הצבאית בעוספיה: "כשהתחילו לדבר על סידורי הלוויה אמרתי שאני הולכת להגשים את הבקשה שלו. החלטתי שהוא ייקבר במג'דל שמס, כי זה הכפר שהוא נולד בו, זה המקום שלו. בסופו של דבר, לא היו התנגדויות. בהתחלה התקיימה לוויה של אנשי הכפר בבית העם במג'דל שמס. כל הכפר השתתף, היו אלפים, כולם עמדו לצידנו. אחרי הלוויה הזו עשו לו לוויה צבאית. מאהר נקבר בחלקה שליד בית העלמין של מג'דל, שהפכה עכשיו לחלקה צבאית".
מרוץ "בשביל הבנים הדרוזים", שבו תשתתף ח'טאר, הוא האירוע הלאומי השנתי להנצחת החללים הדרוזים שיוזמת עמותת "בשביל הבנים" בשיתוף צה"ל, משרד הביטחון, ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית (FIDF) והאגודה למען החייל. כ-20 אלף משתתפים ייקחו חלק במקצי ריצה, רכיבה והליכה.
"זו תהיה הפעם הראשונה שאשתתף באירוע הזה", אומרת ח'טאר, שבחרה במקצה ההליכה. "המרוץ הזה נותן הזדמנות להראות כמה תמיכה אנחנו יכולים לתת למדינה. אנחנו עדה שתמיד תומכת במדינה. אני לוקחת איתי גם את הבנות. אני רוצה שיחוו, שיתמכו, שיבינו איזה אבא היה להן. שיבינו שזו המדינה שלנו, שאנחנו חייבים לתמוך בה.
"המסר שלי הוא גם לעדה הדרוזית, במיוחד באזור רמת הגולן: נסו לחשוב שוב על העמדה שלכם כלפי המדינה מבחינת הזהות. האזור הזה נכבש לפני הרבה שנים, סוריה כבר לא תחזור לכאן. בשנים האחרונות אנחנו באמת רואים מצד התושבים כאן יותר ניסיון להשתלב במדינה. אז תחשבו עם מה יותר נכון לכם להזדהות. ולחברה היהודית אני אומרת: תחשבו היטב לפני שאתם נוקטים עמדות שמשפיעות על החברה הדרוזית. יש בינינו שותפות גורל".
התרעות פיקוד העורף