"היה לי פער גדול מבחינה לימודית, שאותו הדבקתי, אבל חברתית זה נשאר לא פשוט. פרשתי מבית הספר בכיתה י"א, למרות שרציתי לפרוש עוד קודם. היה לי אז עסק של שיווק והרגשתי שבית הספר מיותר".
"היום אני מבין שבית ספר זה אכן דבר מיותר בהקשר הלימודי, אבל לא בהקשר של חברים. ואת זה, לצערי, פספסתי. פספסתי דברים כמו נשף סיום, טיולים שנתיים, והייתי מוכן לשלם הרבה כסף כדי לחוות את החוויות האלה. אבל זה כבר לא אפשרי".
יש פה סיפור מעולה
המופע שעתיד להתקיים מתוך הסדנה "לצחוק עם הידיים" יתקיים בשפת הסימנים וילווה בתרגום לטובת הקהל השומע.
שטרית מרבה לדבר מול קהל. "אני מסביר לאנשים שחירש זה לא מסכן", הוא אומר. "הסביבה הפכה אותי למסכן ומוגבל, אבל אני לא מרגיש ככה. מבחינתי, החירשות היא דבר מגניב. היא נתנה לי בין השאר את שפת הסימנים. ההתייחסות אלינו כאל מסכנים לא רק מכעיסה אותי, היא יכולה לטמטם אותי, כי היא גורמת לנו לפספס אחד את השני. אבל כשאני בחברת הרבה אנשים, וכולם מדברים יחד, אני הולך לאיבוד נורא מהר".
לסדנה הגיע כדי לתבל את הרצאותיו בהומור: "לא קשה לי לדבר מול קהל, כן קשה לי להצחיק. אני מרגיש שיש פה סיפור מעולה שמשלב ביקורת נוקבת על המדינה והסביבה, והדרך להעביר אותו היא בהומור, בהזדהות, ברגש. אני עובד עכשיו על חידוד ההרצאות שלי, והמטרה היא לקחת את מה שקשה ביומיום ובעזרת ההומור להפוך את המורכבות למשהו שאפשר לבלוע, להתחבר אליו".
"רק כך כל המגננות יורדות ומאפשרות לאנשים באמת להבין את האדם החירש שנמצא מולם. הסיפור שאני מספר נוגע בתסכול היומיומי מול נושא הנגישות בארץ, בטח כשאתה עצמאי וחירש שמנסה להתפרנס במדינה שבה 'כל הקודם זוכה'. בהרצאות שלי אני פשוט מכניס את הקהל לסיטואציות שאני עובר. אני מציב מראה שקופה מול ההתנהגות של האדם השומע כלפי החירש".
"בתפיסה שלי, אדם חירש יכול לעשות הרבה בעולם הזה אם ייתנו לו הזדמנות. בעצם לקחו אותנו וסגרו לנו את הדלתות מהרבה כיוונים. שמים עלינו חותמת שאנחנו רשמית מוגבלים. המוגבלות האמיתית שלנו היא הסביבה, לא החירשות".
אבנון מספרת שהיא נהנית במיוחד מבדיחות של חירשים על עצמם ועל הסביבה, ושהיא עוקבת באדיקות אחרי סטנדאפיסטים חירשים ביו-טיוב. למפגש עם בן פרי מגיעה אבנון עם מחברת מלאה באנקדוטות מחייה כמורה, שהיא מקווה להפוך לפאנצ'ים מוצלחים. כשפרי מציע לסיים את אחד הקטעים בקללה עסיסית, אבנון נרתעת בחיוך. "אני לא מקללת, אני ילדה טובה", היא מסבירה. כשהוא מציע שתסתפק רק בתנועות השפתיים לקללה, אבנון מתרצה: "טוב, זה חמוד".
אין הסחות דעת
מטופלים רבים, הוא אומר, נרתעים בגלל החירשות, "אבל מי שמתגבר על הפחד ומגיע - מגלה את היתרונות: אני לא חופר, אני מרוכז כי אין לי הסחות דעת. לפעמים זה גורם להם ממש להיפתח, והם דומעים או צוחקים מאוד".
בחדר שבו מתקיימת הסדנה - שקט. רוב הזמן נשמע רק קולו של פרי. המשתתפים מתקשרים זה עם זה בשפת הסימנים גם כשהם עובדים בקבוצות קטנות על קטעי הסטנד-אפ שלהם.
באתגרי החיים כחירשת בעולם שומע היא נתקלת רבות. "זה קורה כל הזמן", אומרת ערבה, "כשאני צריכה לקבוע תור לרופא, כשאני רוצה להזמין פיצה". ובכל זאת, היא מקפידה לא להיעזר בילדיה ברגעים כאלה. "הם לא נולדו כדי להיות המתורגמנים שלי", היא מסבירה. ומה בעניין הצחוק? "אני מצחיקה תמיד בשיחות שלי, גם עם זרים, גם עם הילדים שלי. הומור הוא המנגנון שלי מילדות, הוא הדרך שלי להתבטא".
התרעות פיקוד העורף