באחד הימים בתחילת חודש מרץ עמד ישי רובין במטולה והביט צפונה. מצד אחד ראה את הכפרים שמעבר לגבול לבנון, ומהצד השני את המבנים ששוקמו אחרי חודשים ארוכים של מלחמה. באותו רגע, הוא מספר, העבודה שבה עסק התחברה אצלו למשהו אישי הרבה יותר. "אתה עומד במטולה, רואה מצד אחד את הכפרים שם, ומצד שני נכנס למבנים שאתה שיפצת בקריית שמונה ובאזור, ואתה אומר: יש פה ניצחון", הוא מספר. "הרגשתי שאני פשוט נותן איזה סוג של מתנה לבן. כאילו, הנה, תסתכלו איפה הם ואיפה אנחנו".
הבן הוא סמל עמיחי שמעון רובין ז"ל, לוחם גדוד 51 בחטיבת גולני, שנפצע אנושות בקרב במוצב מו"פ דרום ב-7 באוקטובר ומת מפצעיו שלושה ימים לאחר מכן. עמיחי היה בן 23 בנופלו, השלישי מבין שמונת ילדיהם של ישי ובתיה רובין מעכו. כמעט שלוש שנים אחרי, אביו עוסק מדי יום בשאלה איך מחזירים חיים לצפון.
"אנחנו בחיים חדשים"
רובין, בן 53, מתגורר בעכו כבר 29 שנה ונמנה עם מייסדי גרעין אומץ בעיר. במשך כעשור עבד במשרד הבינוי והשיכון וניהל את הבנייה הכפרית במחוז צפון. בהמשך עבר למשרד הנגב והגליל, שם עסק בשיקום יישובי הצפון לאחר המלחמה. כיום הוא ראש מערך הדיור, הבינוי, התשתיות והצמיחה הדמוגרפית במנהלת תנופה לצפון.
החיבור בין השכול הפרטי למשימה הציבורית, הוא אומר, לא היה מובן מאליו. "למשפחות שכולות יש שתי משרות. משרה אחת זו ההנצחה וכל זה, ומשרה שנייה זה מה שאתה עובד ברגיל. הייתה לי התלבטות גדולה, ובסוף החלטתי שזה מה שצריך עכשיו. מבחינתי זה היה היסוד של הניצחון, של ההמשך".
כשישי מדבר על עמיחי, הוא חוזר שוב ושוב לא ללוחם שהיה, אלא לילד שהיה הרבה לפני המדים. "הוא היה מאוד חכם, מאוד עקשן, אבל הייתה בו רגישות מאוד גדולה לאנשים", הוא מספר. אחד מחבריו של עמיחי ניסח זאת במשפט שנשאר עם המשפחה: "אף אחד לא היה שקוף לידו". הרגישות הזאת, אומר אביו, הופיעה כבר בילדות. זמן קצר לפני 7 באוקטובר פגשה בתיה, אמו של עמיחי, את הגננת שלו. היא זכרה איך כבר כילד קטן, כשמישהו בגן היה עצוב או בוכה, עמיחי היה הראשון לגשת אליו.
אחרי מותו הגיע אל המשפחה צעיר, שכבר היה בעצמו אב לילדה, וסיפר להם סיפור שהם כלל לא הכירו. כשהגיע כתלמיד חדש לכיתה ג’ בעכו, עמד לבדו בהפסקה. עמיחי, שהיה בכיתה ד’, הבחין בו, ניגש אליו והכניס אותו למשחק עם הילדים האחרים. שנים אחר כך הוא עדיין זכר את הילד היחיד שראה אותו באותו רגע.
אפילו הסיפורים המשפחתיים הקטנים מקבלים היום משמעות אחרת. סבתה של בתיה חיה עד גיל 102. באחת הארוחות, כשהייתה כבת מאה, הגישה למשפחה חמוצים שהכינה בעצמה. בני המשפחה הבינו שמשהו בהם כבר לא היה טוב. עמיחי אכל ושיבח אותם בהתלהבות.
אחר כך שאלו אותו איך הצליח. "ברור שזה מקולקל", השיב להם, "אבל תסתכלו איך זה שימח את סבתא, איך זה עשה אותה מאושרת". לאחר מותו מצאה המשפחה במחברתו משפט שכתב עם גיוסו: "לשים לב קודם כול לאדם שמולי, בין אם זה חבר, מפקד, מדריכה, ולהתייחס בכבוד". עבור בני משפחתו, המשפט הזה הפך כמעט לתמצית של מי שהיה.
בבוקר 7 באוקטובר היה עמיחי במוצב מו”פ דרום, סמוך לכיסופים. מתקפת הפצמ"רים החלה בסביבות 6:30. הלוחמים נכנסו לחדר האוכל ששימש כמרחב מוגן, בתחילה מתוך מחשבה שמדובר בעוד מתקפת ירי. בהמשך נשמעו צעקות בערבית וירי מנשק קל, וטיל RPG נורה לעבר דלת חדר האוכל.
עמיחי, שהיה נגביסט, ושילה ראוכברגר היו בין הלוחמים שהגנו על חבריהם. במהלך הקרב נפצע עמיחי ברגלו, אך המשיך לירות. בהמשך נפגע בראשו וגם אז המשיך להילחם עד שהתמוטט.
הוא פונה במצב אנוש. הוריו הגיעו לבית החולים, שם התברר להם עד כמה קשה פגיעתו. שלושה ימים לאחר מתקפת 7 באוקטובר נקבע מותו המוחי. ואז נדרשו ישי ובתיה לקבל החלטה נוספת. כשהרופא העלה בפניהם את האפשרות לתרום את איבריו, מספר ישי, התשובה הייתה כמעט מיידית. "אמרנו כמעט ביחד: תקשיב, זה עמיחי. עמיחי אף פעם לא דאג לעצמו. אנחנו מאשרים את תרומת האיברים". איבריו של עמיחי הצילו חמישה בני אדם. ריאותיו הושתלו בגבר בן 70, הכבד בצעיר בן 23, אונת כבד בילד בן שמונה ושתי כליותיו הושתלו בילדה בת שבע ובאישה בת 29. עבור המשפחה, גם ההחלטה הזאת הייתה המשך ישיר לאופן שבו חי.
לפני שנפרדו ממנו, ישי כינס את ילדיו סביב מיטתו של עמיחי. שם, הוא מספר, קיבלה המשפחה החלטה שתלווה אותה מכאן והלאה. "אנחנו בחיים חדשים", הוא משחזר. "אנחנו מבטיחים לעמיחי שאנחנו מעריכים ומכבדים את סיפור הגבורה הבלתי נתפס שלו, אבל אנחנו מבטיחים להמשיך לחיות. שהבית ימשיך להיות שמח, שימשיכו להיות בו תמיד אורחים כמו שהיה. תמיד תהיה פה הנצחה, אבל הנצחה של חיים, לא אנדרטה".
"באנו לרשויות ואמרנו להן: בואו תחלמו"
ההבטחה הזאת קיבלה מאז ביטוי שלא היה פשוט להוריו לקבל. שניים מאחיו של עמיחי התגייסו אחריו לאותו מקום בדיוק, גדוד 51 של גולני.
אחד מהם התגייס כשנתיים לאחר נפילתו, ואח נוסף התגייס לאחרונה. מבחינת ההורים, השירות שלהם מלווה בחרדה שקשה לתאר. כשהתרחשה מתקפת הכטב"ם על בסיס האימונים של גולני, אחד הבנים היה בטירונות. במשך כחצי שעה, מספר ישי, הם ניסו להבין מה מצבו ולא הצליחו להשיגו. "זה היה סיוט לא יתואר", הוא אומר.
ובכל זאת, כשהבנים בחרו להתגייס לגולני, הוריהם לא עצרו אותם. "אז מה אנחנו נגיד לילדים שלנו? שקשה לנו, אז אתם לא יכולים? ככה חינכנו אותם, והם מחליטים שזה הניצחון".
מבחינת רובין, זו אותה תפיסת עולם שמובילה אותו גם בעבודה. "אנחנו מבינים שאנחנו בסוג של שליחות. לא אנחנו, לא משפחת רובין, הדור שלנו. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד אחר לא יעשה. מבחינתנו זה חלק מהניצחון".
מאז המלחמה הפך השיקום בצפון לאחת המשימות המורכבות של המדינה. עבור רובין, העבודה החלה עוד בתפקידו הקודם במשרד הנגב והגליל. לדבריו, במהלך 2025 שוקמו יותר ממאה בתי ספר וגני ילדים בקריית שמונה, שלומי ומטולה, בעיקר בשתי הראשונות, כדי לאפשר לתושבים לחזור. "הבנו שהדבר הראשון הוא מוסדות החינוך", הוא אומר. "כדי שהתושבים יוכלו לחזור, הילדים צריכים להיות מסוגלים להיכנס לבתי הספר ולגנים וללמוד".
כיום, במסגרת מנהלת תנופה לצפון, המטרה כבר אינה רק לתקן את מה שנפגע, אלא לייצר תנאים לצמיחה. אחד הכלים המרכזיים הוא תקציבים גמישים לרשויות המקומיות. רובין מזכיר שבמהלך החומש, כולל 2026, צפויות הרשויות לקבל יותר ממיליארד שקל במסגרת כמה מסלולי תקצוב. 220 מיליון שקל מתוכם כבר הוקצו ל-2026, והרשויות החלו להגיש תוכניות עבודה.
הכספים מיועדים בין היתר למבני ציבור, תשתיות, חיזוק השירות לתושב ופרויקטים שיכולים לייצר לרשויות הכנסות. "באנו לרשויות ואמרנו להן: בואו תחלמו", אומר רובין. "בואו נראה איך אנחנו מעלים אתכם מדרגה ביכולת לתת שירות לתושב, ביכולת של הרשות המקומית לתפקד".
אחד הפרויקטים הגדולים נמצא בקריית שמונה. 355 מיליון שקל מיועדים להתחדשות מרכז העיר. רובין מדגיש שלא מדובר בהתחדשות עירונית במובן המקובל של הריסת בנייני מגורים והקמת מגדלים, אלא בשינוי של המרכז העירוני כולו. "הכותרת היא התחדשות מרכז העיר", הוא מסביר. "זה לעשות סוג של מתיחת פנים ושדרוג והתחדשות של המרכז העירוני, שהוא יחסית גדול בקריית שמונה, כדי שיוכל להוות מרכז עיר מודרני וחדשני בהתרחבות העתידית של קריית שמונה".
התוכניות עדיין בראשיתן, אך הכיוון הוא יצירת עירוב שימושים של מסחר, מגורים ומבני ציבור, בהם מבני ממשלה ומתקנים עירוניים, לצד מרכז בילוי ומסחר נגיש יותר. גם חלק ממתקני האוניברסיטה העתידיים אמורים, לדבריו, להשתלב במרכז העיר.
לצד זאת מקדמת המנהלת פרויקטים בתחום התחבורה, הבנייה והצמיחה הדמוגרפית. בין היתר מדובר בסיוע ליישובים כפריים בהרחבות, קידום תוכניות ומכרזי דיור, רכזי קליטה, אירועי היכרות למשפחות ששוקלות מעבר לצפון והקמת מערך שירכז פניות של משפחות המעוניינות לעבור לגליל.
בחלק מהיישובים הכפריים, אומר רובין, כבר ניכרת התעוררות בבנייה בעקבות מענקים וסבסוד. בערים וביישובים הסמוכים לגבול התמונה מורכבת יותר. כששואלים אותו מה חסר כדי שמשפחות באמת יארזו את הבית במרכז ויעברו צפונה, הוא לא מתחיל בדיור, בכבישים או בהטבות. "קודם כול, אנחנו צריכים ביטחון", הוא אומר.
לדבריו, ככל שהשקט הביטחוני יישמר לאורך זמן, ניתן יהיה לראות גם שינוי בביקושים. אלא שהדרך לשם עדיין ארוכה, והכעס של תושבי הצפון על המדינה אינו נעלם מעיניו. "יש כעס בהחלט. כעס אפשר מאוד להבין אותו", הוא אומר. "הם פונו פה, וכל הטיפול בצפון הגיע בשנת 26. המלחמה התחילה בשנת 23".
לדבריו, התקבלו גם קודם החלטות נקודתיות והועברו תקציבים, אך התוכנית הרחבה הגיעה רק בהמשך. עכשיו, הוא אומר, המבחן אינו במסיבות עיתונאים או בהחלטות ממשלה אלא במה שהתושבים יראו בשטח. "המעשים שלנו הם אלה שאנחנו צריכים להוכיח", הוא אומר. מבחינתו, כאשר ראש רשות מקבל בפועל הרשאה תקציבית ומתחיל לבצע, השיח משתנה מהבטחות למציאות.
אולי משום כך, עבור רובין השאלה אם הצפון ישתקם אינה מסתכמת במספר התושבים שיחזרו, במספר הדירות שייבנו או בגובה התקציבים שיועברו לרשויות. מבחינתו, המבחן יהיה אם המקומות שנפגעו במלחמה יחזרו להיות מקומות שאנשים רוצים לבנות בהם את חייהם. "שהניצחון שלנו כעם יהיה בזה שאנחנו נדע להמשיך, נדע להביא את הצפון למקום פורח, למקום חזק", הוא אומר. "זה יהיה הניצחון שלנו הגדול, הרבה יותר מכל דבר אחר".
התרעות פיקוד העורף