"כיוון שמדובר בחללים שנפלו לפני עשרות שנים, חלק משארי המשפחות כבר אינם לצערנו ואחרים מבוגרים מאוד והם, מבחינתם, נותנים פוש אחרון. בעבר הם קיבלו את מה שנאמר להם כמו שהוא, וכיום, לאחר שראו את מאבק משפחות החטופים הם חשים מעין החמצה. הם מדברים במושגים כמו 'איך לא פעלנו כך בזמנו'. במקביל, ככל שהצוותים שלנו פותרים עוד תעלומות, כך גם משפחות שבעבר לא רצו להתעסק בזה מביעות רצון להתעסק בזה כעת".
בעקבות חללי תש"ח
גופותיהם של שני הנעדרים הנוספים מקרב סולטאן יעקוב - צבי פלדמן ז"ל וזכריה באומל ז"ל - הושבו לישראל בשנה שעברה וב-2019. בשנים הרבות שחלפו מאז אותו קרב התפרסמו ידיעות סותרות על גורל שלושת הנעדרים. מעת לעת התעוררו אצל המשפחות תקוות שווא, שנבעו מדיווחים שגויים על מציאת גופותיהם או מרמזים שהופצו.
את תקוות השווא האלה משתדלים אנשי אית"ן למנוע. היחידה הוקמה על ידי חיל האוויר בימי מלחמת יום הכיפורים. היא הוגדרה אז כצוות, שמטרת אנשיו הייתה איתור צוותי אוויר שמטוסיהם הופלו. בסוף שנות ה-80 הורחב מערך איתור הנעדרים בצה"ל ועבר ארגון מחדש. כיום פועלת היחידה לאיתור נעדרים תחת אגף כוח האדם בצה"ל וצוותיה פועלים באוגדות ובפיקודים המרחביים. מספר הנעדרים והחללים שמקום קבורתם לא נודע הולך ומצטמצם עם השנים. האנשים העוסקים במשימה גאים בעובדה שמכ-3,000 הנעדרים והחללים שהיו ב-73', נותרו כיום 166 - והם נחושים למצוא את כולם.
מספר אוליאל: "ידעתי כילד שאעסוק באיתור נעדרים, אולי בגלל ההשפעה שהייתה לסיפורים על אח"י אילת ועל דקר עליי והעובדה שאבי נפצע במלחמת יום הכיפורים. זאת הסיבה לכך שהגעתי לחיל הים, וזאת הסיבה לכך שבשנים 2012-2014 עסקתי בזה ושכיום אני סוגר שבע שנים בתפקיד ראש צוות חקירה מיוחד באית"ן.
"אנחנו אנשי בשורה עבור משפחות החללים האלה, ואנחנו עושים הכל כדי שהמידע שנציג לפניהן יהיה אמין לחלוטין. חשוב לנו לא לטפח אצלן ציפיות שווא. לכן, כל קרב וכל אירוע שהמדינה חוותה, ולא משנה איפה, אנחנו לומדים לעומק. אנחנו מגיעים קודם כל לשטח כדי להבין וללמוד אותו ואת מה שהתרחש בו. להיסטוריה של כל אירוע יש המון גרסאות, וככל שעוברות השנים אנשים מספרים יותר.
"אחד השינויים שחלו בפעילות היחידה הוא היכולת ללמוד גם את הצד הערבי. כשאנחנו משווים בין סיפורי הקרב שאנחנו שומעים בצד שלנו ובין הסיפורים מהצד השני - יש הבדלים, ולא רק משום שכשהערבים הרגו לוחם אחד הם מספרים לפעמים שהרגו 40. אנחנו מגיעים לאנשים שיודעים לספר שתפסו את החללים שלנו או קברו אותם. יש כאן אלמנט של התפארות, בוודאי ברשתות החברתיות, ולא פעם אנשים מפרסמים ברשתות דברים שמפתיעים אותנו לגמרי. הסיפורים עוברים מאב לבן סביב המדורה, על כוס קפה, ואנחנו צריכים להגיע לאנשים שמספרים את הסיפורים האלה והם עדיין חיים, או למי ששמעו את הסיפורים האלה. זה חומר שמשמש אותנו".
צוותי אית"ן מופעלים כבר בשלבים הראשונים בכל אירוע שבו יש חשש להיעדרות חייל. הם עוסקים באיסוף דקדקני של מידע ועיבודו, ומתמחים בחקירות המשלבות ניסיון צבאי והכרה טובה ועמוקה של השטח. במאמצים האלה לוקחים חלק גם ארכיאולוגים, גיאולוגים ומהנדסים.
מאז שנות ה-90 עוסקת היחידה ב"פרויקט תש"ח" - איתור הנעדרים ממלחמת השחרור ומאירועים צבאיים שהתרחשו אחריה. אנשי היחידה מתחקים אחר בורות בשטח, בוחנים את זרימת הנחלים ומאתרים שברי קרקע שאליהם אפשר היה להשליך גופות ולהסתירן בחול. הם שמים ידיהם על מפות ותמונות, לומדים את שמות המקומות כפי שהצד השני מכנה אותם ומצליבים את המידעים בשאיפה להגיע לנקודות ציון ספציפיות מאוד. "כמו שאת מדייקת מטרה לטיל, לא פחות מדויק מזה", מתאר אוליאל בחיוך.
אנשי היחידה לומדים את הדמויות המעורבות, מגיעים למפגשי הנצחה וזיכרון ואוספים מידע, חוקרים בעשרות ארכיונים, מוסדיים ופרטיים, ומתמודדים עם הקושי שבאיתור האמת בתוך הנרטיבים השונים. אוליאל: "שוחחתי עם אדם מסוים שהשתתף באחד הקרבות, והוא דיבר על יער. הגענו למקום - ואין שום יער. מצאנו שלושה עצים, משהו שהוא בעיניי בקושי נווה מדבר, ולזה האיש קרא יער. בהזדמנות אחרת חיפשנו באר, זה היה העוגן שלנו, וגילינו שכל אחד מאנשי הצוות ראה בדמיונו משהו אחר במחשבה על המילה 'באר'. אנחנו יודעים להבין קרבות לפי קליעים ועמדות נטושות של כוחותינו ומסוגלים להגיע לשחזור זירה מלא. אנחנו בונים דגמי תלת-ממד זירתיים כדי לבדוק דיווחים על זוויות ירי".
הממצאים המובילים לפענוח התעלומות ולהבאת החללים לקבורה כוללים שרידי גופות, בהם שיניים ועצמות, וכן פריטי לבוש. "לרוב אנחנו כמעט הראשונים שחוזרים לשטח אחרי 78 שנים. זה לא תמיד צולח, אבל אנחנו לא מפסיקים לנסות", אומר אוליאל.
"מה שהביא למציאת שרידי גופתו של יהודה כץ", מוסיף ש', "הוא בראש ובראשונה ההבנה שאליה הגענו במלחמה - שיחד אנחנו הכי חזקים. שילבנו גישות חשיבה וחקירה, כל אחד מאנשי הצוותים המיוחדים הביא את הפורטה שלו לשולחן וכך הגענו לממצאים. לפעמים דווקא אדם שלא שייך לחקירה יכול לכוון אותנו לראות את מה שאנחנו מפספסים. אנחנו מגיעים לכל משימה כזאת וגם יוצאים ממנה בצניעות גדולה, בלי אגו.
"הגורם הנוסף שהביא לפתרון במקרה של כץ קשור לתחום המדיני-דיפלומטי, לדברים שקרו מעבר לים ואפשרו לנו להגיע אליו. מעבר לזה, יש בידינו כיום את היכולת להשתמש בטכנולוגיות שונות ולעשות זיהוי לפי כמה פרמטרים שאינם הדנ"א. לעבוד עם דנ"א זה קל, אבל לא תמיד זה אפשרי, ואז נדרשת הוכחה נסיבתית חזקה מאוד, שתאפשר לנו להגיע למשפחה עם הבשורה. המטרה שלנו איננה שהיחידה תהיה טובה - המטרה היא לסגור מעגל עבור המשפחות, לתת כבוד לחללים שמקום קבורתם לא נודע. זה מה שחשוב לנו".
ההוכחה הנסיבתית רלוונטית בעיקר בחקירות החללים מקרבות מלחמת השחרור. "זו יכולה להיות שרשרת ראיות שמובילה לקבר מסוים, ברמה שקרובה ל-100% ודאות, שאנחנו מוכיחים מהותית בעזרת תיעודים ומסמכי ארכיון", מסביר אוליאל. "לעיתים אנחנו יכולים להצביע ולומר שכאן קבור האדם שחיפשנו בלי שפתחנו את הקבר. לא פעם אין דרך אחרת, כי לא הצלחנו להפיק דנ"א".
צוותי החקירה המיוחדים, המכונים צוותים אדומים, מקיימים בין השאר סימולציות המדמות שאלות קשות שהם עשויים להישאל על ידי בני המשפחות של החללים. "אנחנו עושים את זה כדי להגיע לוודאות מקסימלית. מבחינה ערכית אנחנו לא יכולים להיות בינוניים בהטלת הספק", אוליאל מבהיר. "כל אחד מאנשי הצוות מביא את הזווית שלו לסימולציות האלה, ולא פעם זה יכול לתקוע את החקירה לשנה-שנה וחצי ואין לנו ברירה אלא להביא הוכחות נוספות. אנחנו לא מחפשים את ראיית הזהב, אבל אנחנו שואפים לרמת ודאות שתבטיח שלא נגמגם מול המשפחות, להוכחה הקרובה ביותר להוכחה אמפירית שאפשר, ולא כדי להשקיט את המצפון".
גורם נוסף שמאתגר את הצוותים באופן החיובי ביותר הוא הרבנות הצבאית. "אנחנו עובדים איתם לא מעט", מספר אוליאל, "הם מקשים עלינו ועוזרים לנו להגיע מוכנים למשפחות, בזכות השאלות שהם מכבירים".
כמעט 24 שעות ביממה
המערך נשען על 700 אנשי מילואים, בכל הזרועות. הצוותים היוצאים לשטח מונים בין שלושה ל-20 מומחים, בהתאם לאופי השטח ולאופי המשימה. העבודה, אומרים ש' ואוליאל, נעשית ביוזמה אישית, ביצירתיות ובהתמדה, ובשיתוף פעולה הדוק עם משרד הביטחון, המשטרה הצבאית החוקרת, אנשי קהילת המודיעין, המשטרה ומשרד החוץ וכן גורמים נוספים. במלחמת "חרבות ברזל", מספר ש', "התגלה המערך לאיתור נעדרים בשיא תפארתו. אנשינו עבדו שכם אל שכם עם הכוחות בשטח, תוך סיכון חיים משמעותי. העובדה שאנחנו מסיימים את המלחמה בלי נעדרים היא הישג מטורף".
אוליאל: "כל שנה שעוברת לא רק מעצימה את כאב הלב של בני המשפחות, היא גם מרחיקה את הפתרון. בשנותיה הראשונות, המדינה לא התפנתה להתעסק בזה, עד שהופעל לחץ בנושא כדי להביא להתרת העגונות. היו אז הרבה קברי אחים. אנחנו בוחנים גם את הקברים האלה, אוספים ממצאים, משווים עם סוגי מידע אחרים שיש לנו ויוצרים מעין עוגת שכבות, שאיתה אנחנו חוזרים לשטח שכבר סרקנו, בידיעה מדויקת איפה אנחנו הולכים לחפש. הנסיעות האלה, בידיעה שאנחנו באים למצוא תשובה, נעשות בהתרגשות גדולה. ובשטח אנחנו יורדים על ארבע או שש ומתעסקים בדברים ברמת הפינצטה. מידע לגבי שעון היד או המשקפיים של חלל יכול להיות רלוונטי מאוד בסיטואציות האלה".
"יעקב וחבריו הועברו בלב מפרץ מבודד אל סיפון 'הפורצים'. בדרך, בכ"ט בנובמבר, שמעו המפליגים ברדיו על החלטת החלוקה של האו"ם. המסע נמשך, יעקב וחבריו פרצו בהצלחה את הסגר הבריטי ונחתו בחוף תל אביב ב-4 בדצמבר 1947. יעקב הצטרף להכשרה בקיבוץ רמת הכובש וחמישה ימים לאחר שהגיע ארצה הוא נענה לקריאה להתנדב. הוא התגייס ב-12 באפריל לשירות התחבורה והוצב כנהג מבצעי ב'שיירת הדמים', השיירה האחרונה והגדולה ביותר - כ-300 משאיות אספקה - לירושלים הנצורה. ב-20 באפריל, רגע לפני חג הפסח, עלתה השיירה מחולדה לירושלים, כשהיא עמוסה באספקה. השיירה הותקפה, יעקב נלחם בקרב הרואי ונהרג עם עוד 14 לוחמי חטיבת הראל. יעקב נטמן לצד חבריו בחלקת לוחמי פלמ"ח הראל שחירפו נפשם למות למען ירושלים, יהודה והנגב במלחמת שחרור ישראל.
"כיוון שיעקב זריהן נקבר כאלמוני, עקבותיו אבדו. הוא כמעט נשכח, ובחלוף השנים עלו סימני שאלה באשר לעצם קיומו של חייל זה. אבל בתום חקירה בת כ-15 שנים הוקם צח"ם שאיתר מידע ישן-חדש וחידת היעלמו פוצחה סוף-סוף. "תחילה פעלנו לזיהוי אישי ביוגרפי: שחזור מסלול החיים ושינויי האיות והשיבוש של שם המשפחה זריהן. בהמשך, ביצענו תיקוף היסטורי שכלל התאמת תאריך הנפילה לשיירת הדמים במבצע הראל. ההמשך כלל ספירת נפגעים ומעקב פרטני אחר השיבוץ הקרבי ומקום קבורתם של חללי השיירה. בעקבות זאת הגענו לאיתור הקבר שלו, כאלמוני, בקריית ענבים. בחקירה מקבילה הוכחנו מעבר לכל ספק סביר שזריהן הוא החלל האחרון, היחיד שחסר בחלקת הראל.
"בכך הסתיים מסע ארוך, מרתק, מאתגר ומאומץ בהובלת שמונה מחוקרי צח"ם עבר בענף אית"ן. החבורה פעלה ללא לאות בשנתיים האחרונות בסיוע הרבנות הצבאית ואגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, בהתבסס על ארכיון צה"ל, ארכיוני המדינה ויד טבנקין לאיתור מידע מחדש ולניתוח מעמיק של הפרשה. המידע הזה אפשר לנו, כעבור 78 שנה, להגיע למעמד הטקס הממלכתי לגילוי מצבתו של יעקב זריהן ז"ל בנוכחות משפחתו היקרה, אחיותיו והנכדים, שגם הם לחמו בצה"ל".
"ליווי משפחות החללים שמקום קבורתם לא נודע הוא ליווי בתוך כאב שאין בו איפה להניח את הגעגוע. לכן אני מנסה להפוך עבור המשפחות לעוגן של נוכחות, הקשבה ומחויבות לאורך הדרך. זה קשר שנבנה עם הזמן, מתוך ההבנה שמאחורי כל חיפוש וחקירה עומדת משפחה שמבקשת דבר אחד בסיסי ועמוק כל כך - לדעת היכן נמצא יקירה ולהביא אותו למנוחת עולם. גם כשאין תשובות, אני שם, נוכחת ומלווה תמיד. ממשיכה לחבק, ללוות ולהחזיק עם המשפחה את התקווה לסגירת מעגל".
אוליאל מדגיש: "חשוב לבני המשפחות לדעת שנעשים מאמצים, שאנחנו עדיין מחפשים את יקיריהם, שלא זנחנו אותם בשום צורה". ש' מספר שכשהחל בתפקידו הנוכחי ביחידה הוא הבין את המשמעות המלאה של ההבטחה שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להשיב את חלליה: "אנחנו מוודאים שהמדינה אכן תעשה הכל, זה תפקידנו, והיא אכן עושה הכל".
התרעות פיקוד העורף