"אשתי היא גיבורת המסע הזה", אומר בוחבוט בריאיון מיוחד שמתקיים שבועיים לאחר הולדת מישל. "היא הצליחה להביא חיים שלוש פעמים. היא הביאה לעולם את ראם, ועכשיו את מישל, והיא הביאה אותי. רבקה החזירה אותי, וזה דרש תעצומות נפש מדהימות. אני אומר לה ‘כל הכבוד’. גם אני וגם היא לא האמנו שזה הגיע ככה".
כשהוא מחמיא לה, רבקה מחייכת. "זה ידוע שבסוף יש לך בבית את הילדים שאת יולדת ואת הילד של חמותך", היא אומרת. "בסוף אלקנה הוא גם הילד שלי. אני צוחקת לפעמים כששואלים את מי יותר קשה לחנך. אני אומרת, ‘את הבן של חמותי’".
הם הכירו לפני 14 שנים במספרה. העברית הקולומביאנית שלה, היא אומרת, עוררה את סקרנותו, והוא התחיל איתה. תחילה הוגדר הקשר כידידות. רבקה חזרה לארץ הולדתה קולומביה ואלקנה המריא ללונדון. כשחזרה לארץ כעבור ארבע שנים, חיפשה אותו והציעה שייפגשו.
"נפגשנו לדבר, לשתות. הוא אמר, ‘איזה כיף שחזרת’, בלה בלה בלה, אבל הייתה לו חברה אז", משחזרת רבקה בוחבוט את תחילת הדרך הזוגית. "אחרי שנה, כששנינו היינו רווקים, הוא חיפש אותי, יצאנו, וכעבור ארבעה חודשים אלקנה הציע לי נישואין". החלטתה לחזור לישראל, היא מוסיפה בחיוך, אינה קשורה לסיפור האהבה שנרקם בין השניים: "אם הייתי עושה עלייה בשביל גבר, כבר הייתי חוזרת לקולומביה".
לזמן משהו טוב לעצמך
"אני באה ממדינה של חטיפות, וברחתי מקולומביה כי רציתי לגדל ילדים בשקט, בביטחון, בלי הפחד הזה", רבקה אומרת. "שם חוטפים אנשים בשביל כסף. זה משהו יומיומי עד כדי כך שאנשים כבר לא מתייחסים לזה. כאילו סתם, עוד מישהו שנעלם. לא תיארתי לעצמי שבישראל אני אקום בוקר אחד ואגלה שחטפו את הגבר שלי. תמיד ידעתי שהעם היהודי הוא עם מיוחד, ובחרתי להיות חלק ממנו. ההתגייסות למען אלקנה הייתה יפה ומרגשת כל כך, אבל הייתי רוצה להיות בצד של הנותנת במקום בצד של המקבלת בתקופה הזאת, כי זה מאוד קשה. אני זוכרת שכשאלקנה היה עדיין בעזה הייתי שואלת את עצמי למה אני עוברת את זה עכשיו, מה עשינו, למה זה קורה לנו, למה דווקא לי".
למרות הרעב, שלושת החטופים צמו ביום הכיפורים בשנה שעברה. "אני צם בכיפור מגיל 12 וכנראה לא אפסיק לעולם לצום ביום הזה, אז ברור שצמתי גם בשבי. אפשר להגיד שבתקופה שם היה הרבה צום גם בלי יום כיפור, אז לא באמת היה קשה לצום. שמרנו את האוכל של היום הקודם כדי שיהיה לנו לסעודה המפסקת", משחזר אלקנה. "ובכיפור עצמו שמרנו את ארוחת הצהריים שהביאו לנו, החבאנו את האוכל כדי שיהיה לנו ליציאת הצום".
המתח וחוסר הוודאות שאפיינו את ימי השבי הארוכים של בעלה גברו מאוד לפני שנה. "כבר היו דיבורים על עסקה, אבל התרגלנו שכאילו ממלאים אותנו באוויר, כמו בלון, ואז זה מתפוצץ ומוציאים לנו את האוויר, עם כל העסקאות שכמעט היו ואז נפלו", מתארת רבקה. "למדנו כבר שעד שזה לא קורה ואנחנו רואים אותו - זה לא קורה. תקווה הייתה כל הזמן, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשמוח, כי מחר יכולים להגיד לי שוב שהעסקה נפלה. זה מעייף".
אלקנה מספר כי בשבי, "יש רגעים שאת חושבת שזהו, עכשיו זה הסוף. את יכולה למות שם ממיליון סיבות. זה לא רק שהמחבל יבוא ויהרוג אותך, יש גם צבא שמפציץ, ואת לא יודעת אם הוא יודע איפה את, ויש מחלות, יש מיליון ואחד דברים שיכולים להרוג אותך. אבל בתוך-תוכך את מאמינה שתינצלי. את חייבת לזמן משהו טוב לעצמך, ככה זה בחיים".
אלקנה אומר ש"כל מי שיצא מהמקום הזה, זה נס גדול", אלא שההתמודדות עם הזוועות שעבר עדיין בעיצומה. לא בכל מה שעבר הוא משתף את האישה שאיתו. "יש זיכרונות כל הזמן", מעיד אלקנה. "לפעמים אני אומר לה, ‘וואלה, פה הייתי עושה עם אוהד ככה’, ‘פה אני ובר עשינו משהו’. הזיכרונות מלווים. אני זוכר שבדרך לבית החולים, כבר בארץ, אנחנו נוסעים בכביש ואני בכלל רואה את עצמי בדרך לעזה, בטנדר של המחבלים. אבל אמרתי לעצמי, ‘אתה מנצח הערב, הערב כל עם ישראל מנצח’".
"אני יודעת שהוא לא סיפר לי הכל במאה אחוז", אומרת רבקה. "תמיד יש משהו שהוא משאיר לעצמו. אני מאמינה שיש סיפורים על ההתעללות שלא שמעתי. הוא סיפר לי הרבה, כמובן, אבל אני חושבת שזה הרבה יותר עמוק ממה שהוא מספר לי כי הוא לא רוצה שיכאב לי, או שאני אסתכל עליו שונה. לפעמים הייתי רוצה למחוק את מה שקרה לו, במיוחד כשאנחנו יוצאים לאיזה מקום ואלקנה פוגש מישהו חדש, והוא כאילו עושה צחוק על השבי. ואני מסתכלת עליו ויודעת שרק הוא מסוגל לעשות צחוק על מה שהוא חווה. אני לא מסוגלת".
"קורה שאני מספר משהו מאוד קשה שעברתי שם", הוא ממהר להסביר. "רבקה מכירה אותי הכי טוב, היא יודעת כשכואב לי. אז אם סיפרתי משהו ממש קשה, אני אסיים את הסיפור עם משהו מצחיק וטוב שקרה לי תוך כדי הסיטואציה. אם רבקה תרצה לדעת משהו, אני אספר לה בשמחה, גם אם היא תקבל את זה לא טוב. אבל אני לא משתף ביוזמתי חוויות לא נעימות. אני מעדיף להסתכל איתה קדימה ולא אחורה".
התחלה חדשה
ההיריון, שהגיע כחודשיים אחרי שובו של אלקנה, הפתיע אותם אף שייחלו לו מאוד. "ראם לחץ", מספרת רבקה בחיוך. "כל הזמן כשאלקנה היה בשבי הוא היה אומר לי שהוא רוצה אח או אחות, והייתי מסבירה לו שזה יקרה כשאבא יחזור. אחרי שאלקנה חזר, הוא אמר לי, ‘אבא חזר, איפה האחים שלי?’. לא הייתה לו סבלנות לחכות. הוא לא קלט שלוקח זמן עד שהתינוק גדל בבטן ויכול לצאת החוצה".
עבור אלקנה, להולדת הבת מישל יש משמעות מיוחדת. "הדבר שהכי רציתי בשבי וחלמתי עליו היה שבעזרת השם, אחרי שאני אחזור, אנחנו נייצר חיים אחרי כל הדבר הזה", הוא אומר. "איבדתי המון חברים, מכרים, משפחה. כל אחד בעם שלנו מכיר מישהו שכבר לא איתנו, וזה כואב. אז התקומה האמיתית, התקומה שלנו, היא לייצר חיים". על הנשמות שאיבד הוא מוסיף, "הן מלוות אותי כל הזמן, כל הזמן. והן גם ידאגו לנו ולכל העם הזה".
עוד הוסיף: "חשוב להם להגיד לי שאיכשהו הם מכירים אותי. וזה לא רק כאן, זה עולמי. כל הקהילות היהודיות בעולם התאחדו אחרי 7 באוקטובר, זה מאוד יפה ומרגש. זה עם ישראל. הרבה גם אומרים לי, ‘איזו אישה יש לך, איזו אמא יש לך, איך הן נלחמו עליך’. זה גורם לי להיזכר שגדלתי על הערכים הנכונים, ולדעת שלא סתם אשתי ואני זה נפש אחת".
אלא שהחיים של רבקה ואלקנה בוחבוט עדיין לא חזרו למסלולם. "תלוי איך מסתכלים על זה", אומרת רבקה. "יש לנו ויכוחים כמו לכל זוג, אנחנו רבים כמו כל זוג. עכשיו יש לנו תינוקת בבית, אז יש לילות בלי שינה, וזה קשה. אבל לריב זה בריא. אם לא רבים, סימן שלא אוהבים. זה גם בסדר לפעמים להגיד שהיה ויכוח, ואז לבקש סליחה, ויש נשיקה ויש חיבוק, וזה עוזר. אם זה לא היה קורה, הייתי רואה בזה נורה אדומה".
"אני מאוד אוהב את אשתי, היא הכתר לראשי", מבקש אלקנה להרים. "מה שלא יהיה, היא הביאה אותי, את הבן שלי ואת הבת שלי, ואני באמת מאחל לה רק בריאות ושאני אוהב אותה כל החיים, והיא אותי". היומיום החדש של אלקנה כולל גם כיום טיפולים נפשיים וגופניים בבית החולים שיבא. הם מספרים בחיוך שבתקופת ההיריון, שהוגדר היריון בסיכון גבוה, הם "עשו תורנויות" בשיבא.
בין השאר הוא מתמודד עם בעיות תיאבון. הוא עולה ויורד במשקל, הוא מספר, ולא מצליח להחזיר בינתיים את מסת הגוף שאיבד. כשהוא מוציא שתייה מהמקרר במהלך השיחה, הוא מציע אותה לאשתו ולי. "אני רגיל לא לשתות", הוא מתבדח בתשובה לשאלה מה איתו. "כרגע אני לא מסוגל לעבוד, ימים יגידו מה יהיה בעתיד", הוא אומר. "אני משתדל להתחיל את השבוע בהתנדבות, זה מה שאני אוהב לעשות. אני בקשר עם כל מיני עמותות ועושה איתן פעילויות שונות".
מאז שחזר הוא הוציא את ספרו "738 ימים בשבי החמאס" שראה אור בתחילת השנה, ובימים אלה הוא מסיים לכתוב את הרצאתו, שאיתה יצא לעולם אחרי החגים.
התרעות פיקוד העורף