העמותה מפעילה מסעות חוסן ייעודיים המתקיימים בקבוצות נפרדות לאמהות ולאבות שכולים, ומשלבים טבע ואתגר, עבודה קבוצתית, ליווי של אנשי מקצוע מתחומי בריאות הנפש והרפואה ובניית קהילה שממשיכה גם אחרי החזרה הביתה.
"מאז 7 באוקטובר אני רק מחפשת דברים חדשים שיעסיקו אותי. קצת להתרחק, לברוח מהכאב. למסע בפיליפינים הגעתי דרך אמהות של תצפיתניות מנחל עוז. זאת הייתה קבוצה שבעיקרה מורכבת מאמהות התצפיתניות ואמהות נוספות של לוחמים במוצב".
"יחד עם זאת, פעמים רבות יש תחושות אשמה על כך שאת ממשיכה לחיות, שהיית למשל בחו"ל וראיתי נוף מדהים ונהנית, ואילו הילד מתחת לאדמה. בנסיעה לפיליפינים הרגשתי שאפשר להרגיש קצת אחרת כשאת נמצאת ב'קבוצת השוות'. לכן המטרה שלי בתור מלווה היא שכל אמא שתשתתף במסע תזכה להרגיש טוב בלי תחושת אשמה. שכל אמא תרשה לעצמה ליהנות.
"אני מרגישה שיש לי את הכוח והיכולת לתמוך באמהות שכולות אחרות. החיים נמשכים, אנחנו פה, ואם בנקודות זמן מסוימות את יכולה לברוח מהכאב שמלווה אותך 24/7 ולהיות מוקפת באמהות כמוך שגם רוצות לתת לעצמן הזדמנות כזאת - זה מבורך בעיניי".
"זה לא ריטריט"
לפני תשע שנים הגיעה ללוס אנג'לס בעקבות מיזם שהקימה, שהתמקד בעיקר בעבודה עם תעשיית הסרטים והמוזיקה. בנה הבכור הוא חייל בודד המשרת כיום בצה"ל.
להבי, 44, נשואה ואמא לשלושה ילדים, עבדה בארץ כמפיקת פרסומות. היא הגיעה ללוס אנג'לס לפני שלוש שנים בעקבות הצעת עבודה שקיבל בעלה.
"הקמתי את העמותה בתחילת 2024", מספרת שדה שטרנברג. "קצת אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, כמו שהרגישו ישראלים רבים נוספים שנמצאים בתפוצות. בשבועות הראשונים למלחמה גייסתי כספים ורכשנו ציוד רפואי. אחר כך הרגשתי שאני צריכה להקים עמותה. התחלתי לבחון מה קיים בארה"ב מבחינת מענים למשפחות שכולות, מתוך מחשבה שאם אחשף למשהו מעניין - אולי איישם זאת".
"את נושא המשפחות השכולות אני מכירה מהשירות הצבאי, ואת הנושא של מסעות טבע והשפעתם על הנפש אני מכירה מימי מסעות 'מלכת המדבר', שבהם הייתי מלווה מתנדבת. הרמתי טלפון ליפעת יגר, חברה מישראל שהיא פסיכותרפיסטית, מומחית בחוסן וטראומה. ביקשתי ממנה לפתח את הצד המקצועי בהתאם לרעיון שפיתחתי".
"את גילי אני מכירה עוד מהארץ. יעל הייתה הבייביסיטר של הילדים שלי. התחלנו לדבר, זה היה אז ממש טרי. כל אחת סיפרה לי על ההנצחה שהיא עושה לילדה שלה. שאלתי אותן: 'ומה איתכן? מה עם הנפש שלכן?'. הן אמרו: 'אנחנו רוצות מסע'. היה לי ברור שכשאחזור ללוס אנג'לס אגרום לזה לקרות".
שדה שטרנברג: "ליאת סיפרה לי על השיחה עם גילי ושרון, והתחלנו לגבש קונספט. עד אז כבר הספקתי להוציא במסגרת העמותה שני מסעות לחיילים פצועים. החלטנו שמעכשיו נתמקד במסעות להורים שכולים. התחלנו באמהות שכולות. ההבנה הייתה שהמסעות לא יהיו ריטריט, אלא תהליך שלם של שלושה חודשים שבליבו מסע שטח.
"המסע הראשון, לפיליפינים, ארך 12 ימים. המסעות שבאו אחריו היו בני שישה-שמונה ימים. אלה מסעות חוסן אתגרי, מאוד אינטנסיביים, מתוך מטרה בסוף לייצר אימפקט ולבנות מחדש חוסן, תחושת מסוגלות ויכולת בקרב ההורים השכולים.
"בכל מסע יש כ-20 משתתפים. התהליך מתחיל עוד בארץ, בסדרת ראיונות אישיים ושיחות היכרות עם מנהלת חוסן ומדריכה חברתית. על בסיס השיחות נוצרים צוותים של ארבע אמהות או ארבעה אבות, שמקבלים סדרת משימות שיצטרכו לבצע במהלך המסע בחו"ל".
ימי המסע עצמם, היא מפרטת, מאוד אינטנסיביים: "קימה בדרך כלל ב-5:30 בבוקר, יציאה לשטח, לג'יפ, וסיום היום בערך בחצות. זה לא ריטריט שנמצאים במהלכו במלון ועוברים ממעגל שיח לפעילות יוגה ולמעגל שיח אחר.
"לאחר החזרה ארצה יש מפגש מסכם, והקבוצות האלה פשוט ממשיכות להיות בקשר. נוצרים בין המשתתפים קשרים מאוד משמעותיים. יש למשל אמהות שחזרו ועשו 'שביל ישראל' ביחד, או אבות שעשו טיולי ג'יפים. כל קבוצה כזאת הופכת לקהילה בפני עצמה. כמו כן יש לנו כיום גם יותר מ-20 אמהות בוגרות, שעברו תוכנית הכשרה שלנו והן מובילות כבר קבוצות חדשות".
"העובדה שהבוגרות שלנו הן השגרירות שלנו היא מאוד משמעותית", מדגישה להבי. "אנחנו מאוד משתדלות שנציגת העמותה במסעות תהיה אמא שכולה שחזרה בעצמה ממסע. זאת נוסף למלווים נוספים, רובם מתנדבים, בהם מדריכה חברתית, מנהלת חוסן, רופא ועוד".
בדצמבר 2025 השתתפה טויטו במסע לאוגנדה של אמהות שכולות שומרות מסורת. ביוני 2026 היא כבר הפכה לנציגת העמותה במסע שיצא להרי הקרפטים ברומניה, שגם בו השתתפו אמהות שכולות שומרות מסורת.
"אחרי נפילתו של אייל חזרתי לעבוד, תפקדתי בבית, כיבסתי, בישלתי, אבל הרגשתי שהכל תפל", היא מספרת. "אם פעם הייתי מתרגשת מדברים, אז אחרי שאייל נהרג שום דבר כבר לא ריגש, לא שימח אותי. במסע שהשתתפתי בו קרה קסם: יכולתי להשתחרר, להתמסר ובאמת לחוות את החוויה.
"הסתכלתי על נהר שוטף ופתאום פגשתי את 'שירי הישנה', שהייתה מתרגשת מדברים ויודעת להעריך טבע ונוף. קודם הרגשת חיה-מתה, ופתאום אני אומרת 'וואו, יש פה עוצמות של טבע, אני יכולה להתרגש, לשמוח ולבכות באותה נשימה'. גם החיבור עם האמהות היה כל כך חזק ועוצמתי".
כשחזרה ארצה מהמסע, מתארת טויטו, "הדבר שהכי בער לי זה שכל אמא שכולה תדע שיש מסע כזה ותעבור אותו. אני מדברת עם אמהות שכולות שמתלבטות, שסקפטיות לגבי כך, כדי לתת להן את הדחיפה. עברתי תהליך שהיה תפנית בהתמודדות שלי עם השכול. אני כואבת, מתגעגעת, אבל מחפשת את הרגעים שמטעינים אותי. עם כל הקושי, האובדן והכאב יש רגעים שאני יכולה לקבל בהם כוח. המסע הזה הוא אחד מהם. אני רוצה שתהיה הזדמנות כזאת לכל אחת מהאמהות השכולות".
רק בזכות תרומות
מאז הקמת העמותה התקיימו מסעות לרומניה, אוגנדה, מונטנגרו, הפיליפינים ולפלנד. בתום 2026, מציינת שדה שטרנברג, "נהיה כבר עם סך של 20 מסעות לכ-390 הורים שכולים. במהלך 2025 המסעות היו לאמהות שכולות. ב-2026 התחלנו גם עם קבוצות אבות שכולים. שתי קבוצות של אבות כבר יצאו למסע. עכשיו פתחנו הרשמה לתוכנית השלישית".
העמותה, מבהירה להבי, מנסה ליצור קבוצות שבהן יש למשתתפים מכנה משותף נוסף לשכול. "למשל קבוצת אמהות שכולות מהעדה האתיופית; אמהות שומרות מסורת; אמהות שכולות של נרצחי נובה; מעגל ראשון לחללים חטופים. אנחנו רואות כמה משמעות יש ל'קבוצת השווים' גם בחיי היומיום".
"הצורך ל'קבוצת השווים' הגיע מהשטח", מדגישה שדה שטרנברג. "אתן לך דוגמה. עד שפתחנו תוכנית ייעודית לאמהות שכולות ממוצא אתיופי הן לא הצטרפו למסעות, אף שהדלת הייתה תמיד פתוחה. ברגע שפתחנו קבוצה יעודית עבורן, בתוך 48 שעות היא התמלאה והן יצאו להרי הקרפטים ברומניה.
"או למשל מסע לקבוצת אמהות שכולות שומרות מסורת. זה מסע שלא נוסע מכניסת שבת ועד יום ראשון, וגם שומר כשרות. תמהיל כזה פחות יתאים לאמהות חילוניות שלא בהכרח ירצו לעצור את המסע ליומיים".
עלות ממוצעת למסע היא 5,000 דולר למשתתף. העמותה לדבריהן מכסה 60% מהעלות. את יתרת הסכום משלים המשתתף. "העמותה לא נתמכת על ידי שום גורם רשמי", מדגישה שדה שטרנברג. "היא מתקיימת רק בזכות תרומות של עמותות בוגרי יחידות צבאיות, חברות הייטק, פדרציות וקרנות פילנתרופיות".
לדבריהן, נכון לעכשיו יש 700 הורים ברשימות המתנה. "בימים אלה למשל מתקיימת הרשמה לקבוצת אבות שומרי מסורת. ביקשו להצטרף 120, יצאו בסופו של דבר 20", מציינת שדה שטרנברג. "רשימות ההמתנה מאוד ארוכות. מובן שאם הורה בא ומצביע על קושי כלכלי, תמיד נעזור לו. לא יהיה מישהו שלא ייצא בגלל כסף. מי שהמסע מעניין אותו יכול לפנות אלינו דרך אתר העמותה".
למסעות שכבר התקיימו, הן מספרות, הייתה השפעה מכרעת על המשתתפות והמשתתפים. "למשל, באחד המסעות הייתה אמא שמהיום שאיבדה את בנה הפסיקה לבשל ולא יצאה מהבית לבד", מספרת שדה שטרנברג. "התפקוד היומיומי שלה היה מאוד נמוך. יומיים אחרי שחזרה מהמסע היא הלכה לקצבייה ולסופר, קנתה מצרכים ובישלה. היא סיפרה לנו שכשבעלה נכנס הביתה בסוף יום העבודה הוא ישב על הספה ובכה, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שבישלה מאז נפילת הבן.
"אמא אחרת, מיום נפילת בנה הפסיקה לנהוג. על פסגת הר במונטנגרו היא החליטה שהיא רוצה לחזור לנהוג. נכנסה לרכב שבו עוד שלוש חברות שלה וירדה את ההר בנהיגה למטה".
במהלך המסעות, מוסיפה שדה שטרנברג, המשתתפות והמשתתפים מגלים בתוכם עוצמות. "להורים שכולים רבים קשה ביומיום לצאת בבוקר מהמיטה. תחשבי כמה זה מאתגר לקום בלפלנד בשש בבוקר, במינוס 30 מעלות, לצאת החוצה לשלג ולנקות את שמשת הג'יפ", היא אומרת. "כמו כן, כ-20% מהבוגרים שלנו, שהפסיקו לעבוד מאז האסון, חזרו לעבודה או עשו הסבה מקצועית לאחר המסע".
להבי: "אני מרגישה שבמסעות אנחנו תופסות את המשתתפים והמשתתפות בימים הכי טובים שלהם מאז האסון, ימים שבהם גם צחקו כמו שלא צחקו מאז האובדן. אותנו זה באמת ממלא. פעם היינו פוחדות לומר למשתתפים שיהיה כיף. היום אנחנו כבר לא פוחדות, להפך. 'יהיה לך כיף', אני אומרת לאמא שכולה שמתעניינת במסע".
התרעות פיקוד העורף