הצעצוע שהיה פופולרי בישראל בשנות ה-60 וה-70, חווה קאמבק בסוף שנות ה-90, עם יו-יואים ממותגים ("קוקה קולה") ודגמי "Brain" ו-"Fireball". הוא הפך משעשוע פשוט לטרנד של פעלולים ותחרויות.
המשחק התבצע בשלבים שהלכו ונעשו קשים: זורקים אבן אחת לאוויר, ובזמן שהיא באוויר אוספים אבן או כמה אבנים מהרצפה, ואז תופסים את האבן שבאוויר. בהמשך הגיעו שלבים כ"על היד", שבו קולטים את האבנים על גב כף היד, ו"שער", שבו מעבירים אותן דרך קשת שיוצרות האצבעות. בתחילת שנות ה-90 עוד שיחקו בו בהפסקות, אך בהדרגה דעכה הפופולריות שלו והוא הפך לזיכרון נוסטלגי.
המשחק, שמוכר בתרבויות שונות בעולם, הגיע לשיא הפופולריות במחוזותינו משנות ה-60 ועד שנות ה-90. הוא היה אחד ממשחקי ההפסקה השקטים והנפוצים בבתי הספר היסודיים, וגם ברחוב בשעות אחר הצהריים.
בשנות ה-20 שיחקו בו גם ללא מוזיקה. בגרסה שכונתה "יש כיסא - ואין מקום" היה ה"שמש" במרכז נותן אות, והילדים נדרשו להחליף מקומות במהירות ולתפוס כיסא פנוי. עם כניסת הפטפונים והרדיו התבססה הגרסה המוזיקלית המוכרת, שהפכה לאחד ממשחקי ימי ההולדת הפופולריים ביותר.
ב-2022 נרשם בישראל שיא עולמי: נווה מור אריאל, בן 8 מפרדס חנה-כרכור, יצר קווה-קווה ענק באורך 112 ס"מ, ששבר את השיא העולמי המתועד שעמד על 91.44 ס"מ.
"אנחנו מייצרים ומוכרים פורפרות עד היום", אומר מרום מילברגר. "במשך שנים רבות היה יהודי מבוגר מאוד שהיה מייצר אותן בעבודת יד. כשהוא נפטר, הבנים שלו פנו אליי כי נותר להם מלאי גדול מאוד בבית. אמרתי להם מיד: 'אני קונה מכם את כל המלאי'. אין מצב שמישהו מגיע אלינו, רואה את הפורפרה הזו של פעם ולא מתרגש. המשחק הזה עדיין נוגע באנשים. לאחרונה נכנסנו לייצור עצמי של פורפרות ואפילו שיפרנו את המוצר. הפורפרה מיוצרת אצלנו מפולימר חזק ועמיד שנקרא אוקולון. לחומר הזה יש משקל סגולי גבוה יותר, והוא מעניק לפורפרה יציבות וביצועי סיבוב טובים יותר".
הגוגואים זכו גם לחיי נצח בתרבות הישראלית: עוזי חיטמן הזכיר אותם בשיר "ארץ הצבר" בין משחקי ילדותו וברי סחרוף שילב אותם בשירו "כמה יוסי", העוסק בילדותו בבת ים, בביטוי "גשם של גוגואים".
התרעות פיקוד העורף