"זה מפעל של תקווה", מסבירה אגם-גבריאל. "החיים שלי הובילו אותי לכך שכל הנקודות התחברו בשבת השחורה. לצערי זה קרה ברגע של שבר, אבל לא ידעתי עד כמה החיים הכינו אותי לנקודה הזאת.
"אותה שבת נוראה תפסה אותי, כמו את כולנו, לא מוכנה, עם בוקס בבטן. וככה, עם כל הכאב והניסיון לעשות איזה איזון בין לתווך את זה לילדים לבין מה שאנחנו רואים על המסך והבהלה המקומית, ב-8 באוקטובר כבר הצטרפתי לחמ"לים שונים כדי לעזור ככל הניתן. מיד אנשים נרתמו לסייע, והעם שלנו עם הלב הגדול שלו גרם לי להבין את כוחה של המילה 'תקווה'".
הרעיון של אגם-גבריאל היה פשוט: לא לשלוח רק ציוד, אלא לצרף גם משהו אישי: אלפי מסרים החלו להגיע מכל רחבי העולם - מכתב שכתבה אם של לוחם, ציור של ילד, כמה מילים שכתבה משפחה לבן שנמצא בשוך הקרבות, שיר או קישור לשיר ביוטיוב, סרטון קצר או ברכה שנשלחה מהלב.
כל אחד מהם הועבר למי שהיה זקוק לו - חיילים בשטחי הכינוס, משפחות של חטופים, פצועים, תושבי העוטף ומשפחות שכולות. בתוך המציאות שבה נשלחו לחיילים ממתקים, ציוד טקטי ואינספור חבילות, התברר שגם לדברים שאי אפשר למדוד או לאחסן יש כוח: הידיעה שמישהו, במקום אחר בעולם, עצר לרגע וחשב עליך.
"בתוך שבוע מפרוץ המלחמה פתחנו את האתר של TIKVA2GO, והיה ברור לנו שהסיסמה לא תהיה 'יחד ננצח' אלא 'יחד זה כוח'", היא אומרת. "לימים זה מה שהוכיח את עצמו: מהר מאוד מאות אלפי אנשים מהארץ ומחו"ל הצטרפו לאתר ולקחו חלק ביוזמה, והלב שלי התרחב בצורה שקשה לתאר במילים. אני קוראת למי שהצטרפו ומצטרפים 'יפי ויפות הבלורית של העם'. אלה אנשים שמעוניינים להועיל מהבטן. מהר מאוד הפכנו מ'אני' ל'אנחנו' ונתנו מענים יצירתיים לכל קושי שפגשנו בדרך".
שם נולדה התקווה
במקביל לפתיחת האתר נולד "שולחן התקווה" בכיכר החטופים והנעדרים בתל אביב. "רצינו לתת תקווה לכל המשפחות והחברים של החטופים שנמצאים במנהרות החשוכות", מתארת אגם-גבריאל.
ה"שולחן" נועד להיות מקום שבו אפשר לעצור, לנשום ולהוציא את הכאב דרך יצירה. "השולחן היה מקום שאליו אנשים הגיעו, נשמו רגע, חשו קתרזיס, פרקו דרך צילום, ציור, כתיבה וכל מה שמרגיש להם שיכול להפיח תקווה בלב משפחות החטופים". את השולחן הראשון יצר אביה של אגם-גבריאל, והוא הפך במהרה למוקד מרכזי בכיכר. "לא האמנו כמה זה יעשה את העבודה", היא מספרת. "השולחן היה מוקד עלייה לרגל, אנשים גם ככה הגיעו לכיכר, ובכו והתחזקו. נולדה שם התקווה".
מהכיכר התרחב המיזם לשורה של פרויקטים שנועדו להכניס את רעיון התקווה אל המרחב הציבורי. "אי של תקווה" היא תערוכת צילום נודדת שנולדה ב-2024 (עד היום) מתוך "ספר התקווה" - המיזם החברתי הבינלאומי של העמותה. בתערוכה, המוצגת במקומות שונים ברחבי הארץ, מוצגים צילומים ודימויים שנשלחו על ידי מאות צלמות וצלמים בעקבות קול קורא, לצד עבודות של צלמים ידועים.התמונות מציגות רגעים של תקווה מנקודות מבט אישיות, קהילתיות ולאומיות, ומבקשות לבטא את הכמיהה המשותפת לחיים, לאור ולחיבור.
במרכזה נמצא גם "קיר התקופה", מיצג המוקדש לרוח הימים שלאחר 7 באוקטובר, ומשמש מרחב של זיכרון, ביטוי וריפוי."לכל מקום שאליו הגענו עם התערוכה הנודדת הזאת האימפקט היה, ועודנו, אדיר, עד שמי שהסכימו להקצות לנו את החלל 'סירבו' שנעביר אותה", מספרת אגם-גבריאל. "אנשים רואים דרך תמונה משהו, הלב פועל ומתרחש קתרזיס. הם צריכים לעבד את עצמם דרך משהו, ולכן אגב אנחנו לא כותבים מתחת לתמונה שום דבר, למעט השם של היצירה, וכמובן הקרדיט ליוצרים המדהימים והמדהימות מאוד שזכינו לעמוד לצידם".
כל אחד מביא משלו
לצד התערוכה נולדו מיזמים שמבקשים להפוך את התקווה לחוויה יומיומית ונגישה. "תחנת התקווה" היא מיצג אינטראקטיבי בהשראת תחנת אוטובוס, שנועד לאפשר לעוברים ושבים לעצור לרגע, לנשום ולהתחבר - באמצעות עיצוב ציבורי, טכנולוגיה ותכנים המבוססים גם על מחקרים מדעיים.
"במבט ראשון התחנה הזאת נראית כמו תחנת אוטובוס, אבל היא מגלמת בתוכה גוף מחקר עשיר", מספרת אגם-גבריאל. "ביריד 'צבע טרי' בתל אביב היא הוצבה בכניסה למקום, קיבלה את פני המבקרים ושחררה את היוצאים הביתה. יותר מ-40 אלף מבקרים מדי יום נעמדו שם, ואני עמדתי בצד וראיתי את הדבר שחלמתי עליו קורה: התנועה של החיוך, הסריקה, ההשפעה. זה ממש עובד. היום, בכל האלמנטים שלנו אנחנו כבר אחרי הוכחת ההיתכנות. תחנות התקווה כבר פרוסות בעשרות מקומות ברחבי הארץ, והחזון שלנו הוא להרחיב אותן לכל רחבי הארץ והעולם".
"לוח התקווה" מציע מרחב פשוט יותר: לוח ציבורי שעליו אפשר להשאיר מילה, מחשבה, משאלה או מסר חיובי באמצעות פתקי נייר צבעוניים. הצבעוניות מסמלת את השונות בין בני האדם ואת הכוח שבאחדות. ולצידם "שער התקווה" הוא מיצג אור-חזותי שמשלב משחקי אור, שקיפות, עומק וצללים ומשנה את אופיו בין שעות היום והלילה.
יחד המיזמים מבקשים לעשות דבר אחד: לקחת את רעיון התקווה מהמקום המופשט ולהפוך אותו למשהו שאפשר לראות, לחוות, לכתוב עליו ולעצור לידו. "אנחנו רוצים לאפשר לאנשים לפרוק את מה שהם נושאים איתם באפיקים חיוביים, ולהמשיך את מעגלי הנתינה והקבלה", מסבירה אגם-גבריאל.
להעביר את הסיפור לעולם
אגם-גבריאל מגיעה לעשייה הזאת מעולם של יצירה, עיצוב, כתיבה והדרכה. היא מעצבת רב-תחומית, בעלת הסטודיו MONOdesign, כתבת, מרצה, מאמנת ומנחת קבוצות, ומאז 1999 מנהלת גם את העסק "הורים/מחנכים ונהנים". החיבור בין יצירתיות, אנשים ורעיונות מלווה אותה לאורך השנים, אבל מאז אוקטובר 2023 כאמור קיבל הכיוון הזה משמעות אחרת.
מתוך האמונה בכוח של יצירה ושל מפגש אנושי להתמודד עם מציאות קשה, היא רתמה את הניסיון והכלים שצברה לאורך השנים להקמת TIKVA2GO ומשמשת כמנכ"לית ונשיאת העמותה.
בימים אלה עובדת אגם-גבריאל על שני ספרים במסגרת המיזם, שצפויים לראות אור בסוף החודש: ספר הילדים פרי עטה "זרעים של תקווה", ו"ספר התקווה הבינלאומי", שנועד לאגד יצירות, סיפורים ורגעים שנולדו מתוך התקופה. "'זרעים של תקווה' הוא ספר ילדים א-מגדרי ומאוד מיוחד. זה סיפור תקווה על רובוט קטן ויש בו למידה עקיפה וישירה.
"הוא מרכז את אותם כלים שראיתי לנכון שחשוב להכניס לתוך מזוודת חיינו, בטח לילדים ובטח בתקופה הזאת שקשה לעבד חוויות. הוא מזכיר מה חשוב תוך כדי שהוא מלמד, מראה ויוצר חוויה. הוא אינטראקטיבי ומעביר את הילד בטכניקת מציאות רבודה (תלת-ממד)".
במקביל מתקדמת העבודה על "ספר התקווה הבינלאומי", שנולד מתוך רצון ליצור יצירה שתשלב בין תוכן, אומנות וטכנולוגיה. "חצי שנה לתוך המלחמה נולד הרעיון של 'ספר התקווה הבינלאומי'", מציינת אגם-גבריאל. "אני באה מהעולמות הרב-חושיים והאומנותיים, ולכן היה לי ברור שזה לא יכול להיות ספר שטוח רק עם מילים.
"אנחנו בעידן מאוד טכנולוגי, וחייב להיות בו משהו שיזוז, משהו שיזיז. כל עיצוב חייב להיות אחר, משהו חייב לקרות בו, ולו בשביל עצמי, כדי שלא ישעמם לי ושתהיה לי חדוות היצירה - ובטח כשמדובר בשליחות כל כך גדולה.
"יצאנו בקול הקורא הראשון שלנו וקיבלנו רבבות של יצירות מכל העם - אומנים ידועים לצד מתחילים, צלמים ויוצרים. כל אחד מביע בספר את התקווה כפי שהוא תופס אותה".
התרעות פיקוד העורף