מבחינתה, הנתינה עצמה היא העיקר. היא אינה רוצה שמי שמקבל עזרה ירגיש מבוכה או מחויבות כלפי מי שנתן לו אותה. כך, היא מספרת, נהג גם יעקב. האיש שעמד על במות מול אלפי אנשים העדיף להצניע את מעשי החסד שלו. לעיתים אפילו היא לא ידעה למי סייע ומה עשה. רק לאחר מותו החלו להגיע אליה הסיפורים. "יעקב, בכל דבר שעשינו והוא עשה, מעולם לא שם את השם שלו", היא אומרת. "אבל עכשיו שהוא נפטר, אז אני שמה. הוא לא התפאר והתהדר במה שהוא עושה, ונותן ותורם, מעולם לא. הוא לפעמים אפילו גם לי לא היה מגלה".
סבג מספר כי המזון החם נאסף מצה"ל, מאינטל, מאלביט, מחברת החשמל וממקומות נוספים. אליו מצטרפים מוצרי מזון שהעמותה רוכשת ומוצרים הניתנים בתרומה. "בכל ארוחה ובכל מעשה של נתינה נמשיך לכבד את זכרו. את ההקדשה הזו אנחנו עושים בהרבה אהבה", הוא אומר. עבור ברזילי כהן, ההנצחה הזאת מחברת בין האדם שהיה בעלה לבין הדרך שבה היא מבקשת להמשיך לחיות. בשיחה עם "מעריב" היא מספרת על מעשי הנתינה שלו, על אהבתו לתיאטרון ועל הניסיון שלה ושל שני בניהם לבנות מחדש את החיים בלעדיו.
"הוא היה בונקר, לא מספר כלום"
כהן נפטר ב־2 בנובמבר 2024, בגיל 66. הוא התמודד במשך שנים עם פרקינסון, אך המחלה לא הייתה סיבת מותו. בראיונות שפורסמו לאחר מותו הסבירה ברזילי כהן כי הוא נפטר בעקבות מחלת ריאות שהתפתחה בעקבות הטיפולים הכימיים שקיבל נגד הסרטן. הוא נולד במקנס שבמרוקו, וב-1964 כשהיה בן שש, עלה עם משפחתו לישראל וגדל במגדל העמק. ב-1984 סיים את לימודיו בבית צבי, ובהמשך בנה קריירה משגשגת בתיאטרון, בסטנדאפ, בקולנוע ובטלוויזיה.
כשאלמנתו נשאלת מה חשוב לה שיזכרו ממנו, היא משיבה בפשטות: "שהוא היה בן אדם. הענווה שלו, הצניעות הזאת". לדבריה, הוא נענה שוב ושוב לבקשות להופיע בהתנדבות למטרות תרומה, וגם יזם עזרה בעצמו. "יעקב היה אדם מאוד לא חומרי, ועם יכולת נתינה באמת אינסופית", היא אומרת. את יכולותיו כשחקן, מקומדיה ועד דרמה, היא מזכירה לצד הדבר שבעיניה קדם לכול: "יעקב היה בן אדם. לפני הכול הוא היה בן אדם".
גם כיום היא פוגשת אנשים שמספרים לה על עזרה שקיבלו ממנו, בלי שידעה עליה בזמן אמת. אחד מהם סיפר לה שהיה במצוקה נפשית קשה, וכהן נשאר לשוחח איתו אחרי הצגה עד אמצע הלילה, בניסיון לעזור לו להסתכל אחרת על החיים. אחרים סיפרו על הופעות בהתנדבות שערך למענם. "הוא היה בונקר, לא מספר כלום", היא אומרת. הסיפורים שמגיעים אליה עכשיו, היא מוסיפה, מצמררים אותה.
הרעיון להנציח אותו בחיפה נולד דווקא מתוך עבודתה שלה. ברזילי כהן היא אמנית וצלמת, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל שעבודותיה הוצגו במוזיאון ישראל ובמוזיאון חיפה לאמנות. כיום היא נמנית עם אוצרי גלריות מאירוב והחווה בחולון.
במסגרת תערוכת צילום שנועדה להעלות את המודעות ללוחמים המתמודדים עם פוסט טראומה, היא מספרת, הכירה את יערית סבג. לפתיחת התערוכה הגיע גם שמעון סבג. המפגש התפתח לשיחה אישית, בין היתר על אמונה ועל הדרך שעשו היא ויעקב כשחזרו בתשובה לפני שנים. בהמשך התקשר סבג והודיע לה שהוא מבקש לקרוא לבית ההסעדה על שם יעקב. "זה כמו חיבורים נשמתיים כאלה", היא אומרת. "דברים שהם באמת, לפעמים, מעבר לזמן ומקום".
גם החזרה שלה לעבודה קשורה, מבחינתה, באדם שהושיט לה יד. ברזילי כהן מספרת שאודליה פרידמן, לשעבר מנכ"לית הבימה וכיום מנכ"לית המדיטק, פנתה אליה סביב יום השנה למותו והציעה לה לעבוד בגלריות. "אני הייתי במשבר מאוד קשה", היא מספרת. "היא פשוט הוציאה אותי מהבית ונתנה לי עבודה. בתחום שלי". ההצעה אפשרה לה לחזור לעיסוק באמנות. "היא פשוט הצילה אותי", היא אומרת.
בעיניה, יש קשר בין המחווה הזאת לבין החיים שחלקה עם יעקב. "זה הדברים הקטנים, הפשוטים, שהם נורא מתאימים ליעקב, נורא מתאימים לי, נורא מתאימים לבית שלנו. החסד הזה, לחשוב על האחר".
"יעקב היה גם חבר"
כשהיא מדברת על עבודתו של בעלה, היא מתארת אדם שהיה שקוע ביצירה עצמה. היא נזכרת כיצד יכול היה להגיע עד תיאטרון הגלוב בלונדון, לגלם את שיילוק ב"הסוחר מוונציה" ולשוב הביתה בלי להפוך את ההישג לעניין גדול. כששאלו אותו איך היה, היא מספרת, יכול היה לענות בקצרה, כאילו חזר מעוד יום עבודה.
הוא אהב את הטקסטים, את המחזות ואת התיאטרון. "העניין היה לא הוא עצמו, אלא הבמה", היא אומרת. "הוא היה מאוהב בטקסטים, הוא היה מאוהב במחזות, הוא היה מאוהב בתיאטרון". ואז היא מוסיפה: "אני הייתי שנייה אחרי האהבה הזו. הבמה, התיאטרון, הקהל, זה היה בשבילו חיים".
לכן ההתרחקות מהבמה בשנות מחלתו הייתה קשה במיוחד. כשהבין שעליו להפסיק להופיע, היא מספרת, הרגיש שנלקח ממנו הדבר שהיה מרכז חייו. "זה היה מאוד עצוב. זה היה קשה. היו לו שנים מאוד מאוד קשות".
לדבריה, ההתמודדות עם הפרקינסון והעייפות גרמה לו להתכנס יותר בעצמו ולבלות שעות רבות לבד. לצד הקושי, השנים האלה גם העמיקו את הקרבה ביניהם. הטיפול בו שינה את הקשר והוסיף לו ממד רגשי ורוחני. "כשאת סועדת בן אדם, אז זה עוד יותר, וזה מקרב", היא אומרת. "ויעקב, מעבר להכול, היה גם חבר".
"אם קשה לי, אז לבכות"
כמעט שנתיים לאחר מותו, היא אינה מתארת חזרה לשגרה. "זה לא עכשיו סיטואציה שאנחנו ממשיכים את החיים שלנו, ופשוט יעקב חסר", היא אומרת. "אני הבנתי, אני לא יכולה להמשיך להתנהל על שולחן עם שלוש רגליים".
האובדן, היא מסבירה, שינה את המציאות כולה, עבורה ועבור שני בניהם. הבית, הקשרים החברתיים, השבתות והארוחות המשפחתיות, הכול קיבל צורה אחרת. "אנחנו עברנו ועוברים עדיין, במידה מסוימת, סוג של שיקום. אנחנו מאוד נשברנו".
גם צפייה בקטעים שלו או בתמונות עדיין קשה לה. הגעגוע יכול לפרוץ ברגע יומיומי לחלוטין, כשהיא יורדת במדרגות לזרוק זבל ושכן שואל לשלומה. "זה נמצא, זה נוכח כל הזמן", היא אומרת. "זה פשוט כל היום פרידה. מהמון דברים, לא רק מיעקב, מכל מה שקשור ביעקב".
לצד הכאב יש גם צעדים קטנים. יום לפני שיחתנו נכנסה, לדבריה, לראשונה אחרי שנתיים לאולם מופעים, בעקבות הזמנה של נדב אבקסיס. "הוא הזמין אותי לצחוק. היה מהמם", היא מספרת. "אנחנו עושים את הצעדים שלנו. אני עובדת, אז זה ממלא אותי. יש רגעים יותר קשים, יותר קלים".
היא אינה מנסה להסתיר מעצמה את הקושי. "אני לא אדם של הכחשות. אני אוהבת פשוט להתמודד", היא אומרת. "אם קשה לי, אז לבכות".
גם ההכנות לשבת נמשכות, אבל התחושה השתנתה. "זה לא אותו בית, זה לא אותן שבתות, זה לא אותו שולחן שבת, זה לא אותן סעודות", היא אומרת. היא ממשיכה להכין מתוך הרצון לבחור בחיים, אך מוסיפה: "זה לא עם אותו לב. אני צריכה ריפוי ללב, זאת התפילה הכי חזקה שלי".
היא חשבה שככל שיעבור הזמן יהיה קל יותר. עכשיו היא מתארת זאת אחרת: "זה לא נהיה יותר קל, זה נהיה אחרת". היא מקווה שעוד ייכנסו שמחות חדשות לחיי המשפחה, ומנסה לתת מקום גם לטוב שכבר נמצא. "להיות בהכרת הטוב למה שיש", היא אומרת. "להסתכל הרבה על הדברים גם הטובים, כי יש גם טוב בחיים".
בית ההסעדה שיישא את שמו של יעקב הוא, מבחינתה, חלק מהדרך הזאת. היא שמחה על ההנצחה, אבל מבקשת לזכור את הצורך של האנשים שמקבלים את הארוחות, ומייחלת ליום שבו לא יזדקקו להן. "לעשות כזה חסד, זה משהו שהוא מרפא", היא אומרת. "נתינה היא מרפא, היא ריפוי. לנו יותר מאשר למי שאוכל".
התרעות פיקוד העורף