70 שנה לאחר מכן נותר קרב המיתלה אחד האירועים הטעונים במורשת צה"ל: סיפור של אומץ לב ורעות שהפך למיתוס צבאי, אך גם פרשה המעוררת שאלות קשות על שיקול הדעת הפיקודי, על החריגה מההנחיות ועל השאלה אם היה ניתן למנוע את המחיר הכבד.
"במקור היינו אמורים לצנוח בצד המערבי של המעבר, כלפי סואץ, אבל מטוסי קרב ישראליים שטסו מעל לשטח לפני הצניחה ראו תריסר אוהלים והגיעו למסקנה שיש שם גדוד מצרי, ולכן שינו את הצניחה לצד המזרחי", משחזר בן-עוזיאל, שהיה אז שליש בגדוד 890. "בדיעבד התברר שאלו היו פועלים מצרים. בתדריך רפול לא אמר לנו בדיוק איפה לצנוח אלא רק 'השמש תשקע ואנחנו נצנח'. בשעה 5 אחר הצהריים לקחנו את הנשק, כשהתכנון היה שאנחנו נצנח ראשונים ושאר גדודי החטיבה יחברו אלינו אחרי 72 שעות".
לאורך הלילה חפרו בן-עוזיאל וחבריו שוחות באדמה. הגדוד היה פרוש על הגבעה ללא מחסה, כשמטוסים מצריים חגים בגובה 60 מטרים מעליהם. "הם ירו במקלעים ולא פגעו באף אחד, למרבה הנס", הוא מתאר. "לאחר הגיחה הזו הם לא חזרו שוב, וזה מאוד הפתיע אותי. לפני שהחל הקרב הגיע מידע מודיעיני שחטיבת שריון מצרית תיסוג דרך מעבר המיתלה ממזרח למערב, ולכן ביקשו מהמחלקה שלי לבוא עם בזוקות כדי לעצור אותם. בסוף החטיבה הזו לא הגיעה".
מכת אש קטלנית
"מוטה גור ואריק שרון, שהגיעו אלינו עם הגדודים שלהם, קיימו התייעצות בבוקר ה-31 באוקטובר. אריק אמר למוטה שאי אפשר להישאר לנצח תקועים בפתחה של המצבה, משום שהמקום חשוף לתקיפות מהאוויר. הוא אמר שכדאי ללכת לצד המערבי של המיתלה שחולש על כל המישור שמגיע לתעלת סואץ ויש שם שליטה יותר טובה".
בשעת צהריים נכנסה השיירה של גור על כביש האספלט הצר אל תוך קניון הסלעים העמוק. הם לא ידעו שחמש פלוגות קומנדו מצריות ממתינות להם בתוך הכוכים והמערות במצוקים. תוך שניות נפתחה על הכוח מכת אש צולבת וקטלנית, ששיתקה את השיירה וחסמה את ציר הנסיגה ברכבים בוערים, מבלי שהם הצליחו להשיב אש אל עבר האויב המסתתר.
"עובד הפך למוביל והתחלנו בטיהור העמדות, שהיו בנויות שתיים לפנים ואחת מאחור. כשהגענו לעמדה השנייה, עובד זרק רימון שהתגלגל חזרה. הוא דחף את הלוחם שלידו, חטף את הרסיסים בעצמו, ונפח את נשמתו בידיי. מצאתי את עצמי מוביל את הצוות בלי שהתכוננתי לכך. לקחתי מעובד את הפאוץ' עם המחסניות והרימונים והתחלתי להוביל באש התופת. הבנתי שאי אפשר להסתער חזיתית מול מקלעי האלפא המצריים. נצמדנו לתלולית הסחף בדופן הוואדי, וכששמעתי שהנוקר המצרי דופק על ריק, פקדתי על מספר 2 שלי לירות בודדות כדי שלא יחליפו תוף, ובאתי מהצד לטהר".
"כך התקדמנו בשיטת דילוגים, עמדה אחרי עמדה. תוך כדי הלחימה דוידי אמר לי בקשר שהוא שולח תגבורת. אמרתי לו: 'דוידי תקשיב, אל תשלח אף אחד, כולם ייהרגו פה. אני צריך אותך כלוחם עכשיו, לא כדברן'. המשכנו להילחם במשך כמעט שעתיים באחד הקרבות הקשים ביותר. בסוף, כשהמצרים ניסו לברוח במדרון החשוף, פגענו בהם מרחוק והתחברנו לכוח של מוטה גור. סיימנו את הטיהור כשנותרו לי שתי מחסניות. עזרנו לפנות את ההרוגים והפצועים על קומנדקרים בחזרה למצבת פרקר". על פועלו בקרב קיבל אדם את עיטור העוז.
הטעות של החטיבה
בזמן שאדם הוביל את לוחמיו במצוק הדרומי, פעל במקביל אליו סרן לוי חופש, קצין צנחנים ותיק. הוא פיקד על כוח לחימה ייעודי שנבנה במיוחד למבצע והיה מורכב מחניכי קורס המ"כים של הנח"ל וקציני צנחנים. הגעתו למיתלה לא הייתה פשוטה: חופש והחטיבה נעו בציר הדרומי והמפרך של סיני ("ציר מצרים"). בדרכם אל נקודת המפגש במצבת פרקר נאלצו להילחם ולכבוש שלושה מוצבים מבוצרים של הצבא המצרי.
"כשהתחלנו, בכלל לא ידענו שמדובר על מהלך כזה גדול ומאתגר", מספר חופש (92). "אני וחבריי טיהרנו חלק גדול מאוד מהציר, בצד הימני שלו, מול כמות גדולה של לוחמים מצרים, כשמסביב הכל בוער. אחרי שסיימתי את החלק שלי, שבו ניקיתי את כל הצד הימני של המצר ונפגשתי עם הכוחות שפעלו בצד השני, היה ברור שהצלחנו להשתלט על המצר".
ב-1 בנובמבר, לאחר ליל הלחימה העקוב מדם במצוקי המיתלה, ולאחר שהושגה שליטה מלאה על המעבר, המשיכו כוחות החטיבה במשימתם המקורית. הצנחנים נעו מערבה ויצאו מן המצר היבשתי החסום אל המישור הפתוח, עד שהגיעו אל היעד האסטרטגי הסופי של המערכה - מרחק של כ-15 קילומטרים מתעלת סואץ. "ככל שאני חושב על זה, עדיין קשה לעכל את מה שהיה בקרב ואת ההיקף שלו, הוא היה מאוד משמעותי", אומר חופש, שזכה לצל"ש אלוף על לחימתו בקרב זה.
מעמד התצפית הייחודי של צור על הרכס הצפוני השולט אפשר לו להתכונן לרגע הפקודה, אך המפנה הדרמטי תפס אותו בהפתעה מוחלטת: "גדוד 404 של התותחנים היה פרוש ממזרח לנו וידעתי שיש לו טווח למצר". צור ניצל את הזמן השקט ולפני שהתחיל הקרב הורה לירות כמה פגזי ניסיון ותיקן את הכיוון של התותחים, כך שיהיו מכוונים אל הנקודות המרכזיות במעבר.
"בצהריים ראינו את כוח הסיור נע לתוך המצר", הוא מספר. "כשהכוח היה פחות או יותר מתחתינו, פרצה האש המצרית והחל הקרב. הייתי במקום גבוה ולכן קלטתי את המצרים היטב בקשר והעברתי דיווח למטה החטיבה, שכן לכוח היו קשיים בתקשורת אחורה".
בנקודה הזו, שבה החזיק ביתרון המבצעי הגדול ביותר, הוא מספר, "ביקשתי רשות להפעיל אש ארטילרית על המקומות שמשם נורתה אש מצרית, אבל נעניתי בשלילה. פניתי כמה פעמים לגורמים מהחיל ולמפקדת החטיבה, אבל הם טענו שבגלל שלא יודעים בדיוק את מיקום כוחותינו, אי אפשר להפעיל תותחים".
"אמרתי שאני רואה את השטח, מזהה את הכוחות, רואה בבירור את ההסתערויות של הסיירת - אבל לאורך כל היום לא קיבלתי אישור. לדעתי זו הייתה טעות של החטיבה. אני לא מבין מה היה השיקול לא להפעיל עוד שתי סוללות מרגמות כבדות שהיו במזלג, ואפשר היה לפרוש אותן במהירות ולנצל אותן להמשך".
עם סיום הקרב ב-1 בנובמבר התבררה התמונה הקשה: 38 לוחמי צה"ל נהרגו (ועוד ארבעה מתו מפצעיהם מאוחר יותר), 120 לוחמים נפצעו. המצרים ספגו כ-260 הרוגים. מבצע קדש הסתיים כעבור ארבעה ימים, עם כיבוש שארם א-שייח והשלמת השתלטות צה"ל על חצי האי סיני ורצועת עזה.
כמעט שבעה עשורים לאחר מכן, הוויכוח על נחיצות הקרב והחריגה מפקודת הרמטכ"ל עדיין מרחף מעל מורשת המיתלה. אך עבור הלוחמים שהיו שם, התמונה פשוטה הרבה יותר. "אני לא נכנס לוויכוח הזה כי אני לא יודע בדיוק מה קרה בדרגים הגבוהים, אבל אני יודע שאריק שרון היה המפקד בשטח", מסכם בן-עוזיאל.
"לעומתו, הפיקוד הבכיר ישב במפקדות מרחוק. בתור מפקד בשטח, שרון היה חייב להחליט לפי מה שנכון וטוב לחיילים שלו ברגע האמת. בעיניי, שלומם של החיילים קודם לשיקולי הפיקוד הבכיר. כך או כך, מדובר באחד הקרבות ההרואיים בתולדות צה"ל, והייתה לי הזכות לקחת בו חלק".
התרעות פיקוד העורף