אביו אמנון: "אנחנו לא נוותר עד הרגע האחרון"
"יובל, עלם חמודות, נעים הליכות, עיניו וצנועות, חייכן. ילד טוב שכולו טוב. הילד שלנו רק בן עשרים. עוד כל כך הרבה חלומות. חשבנו שיהיה לו עוד כל כך הרבה זמן. רצינו לראות אותו משתחרר, מטייל, מתאהב ובונה חיים. עכשיו אנחנו נשארים עם הגעגוע ועם הכאב.
ציבור יקר, עם קדוש, אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה. במעמד הזה, זה מעמד מאוד חשוב. יובל נפטר בי״ב בחשוון, פרשת לך לך. הוא הלך למקום גבוה, אנחנו יודעים את זה. יובל נמצא במקום טוב וכולם היו רוצים להגיע כמוך יובל, ואולי הגעת אל שיא השיאים.
ולציבור יקר אני מבקש מכם באמת תודה רבה על כל מה שאתם עושים פה ושבאתם וחיזקתם אותנו וליוויתם אותנו כל הדרך.
יש לי בקשה למדינה, לביטחון, לכל גוף שיכול לעזור לנו. אנחנו הבית שלנו התפרק. לנו אין בית. אנחנו לא חיים, לנו לקחו את הנשמות. לא נשאר לנו כלום. אנחנו מיום שישי אוכלים מרורים, לא מסוגלים לאכול. אוכלים רק בשביל להוריד את העצב.
אני מבקש מכם, יש פה סיפור רציני, יובל נלחם, הוא לא חשב עלינו, הוא רצה להציל את החבר שלו. הוא נפגע, היה לו מעצור בנשק. אנחנו יודעים שהיה בעיה עם הנשק שלו. הוא כבר סיפר לנו את זה לפני. אמר לי, אבא, הנשק שלי לא טוב, יש לי מעצור, צריך לעשות תיקון. אנחנו לא נוותר עד הרגע האחרון, אנחנו רוצים לדעת איך הגיע המצב הזה.
יובל הבטיח לי תמיד שהוא ישמור עלינו, ישמור על עצמו ואני הזהרתי אותו, אמרתי לו, יובל, אנשי חברון זה לא אנשי קלקיליה ואנשי שכם, יש בהם שנאה מיוחדת. הם אכזרים ורשעים.
ורציתי להגיד לכם עוד משהו קטן, שתדעו שאנחנו לא נסלח ולא נשתוק, אנחנו נלך עד הסוף. מקווה שהממשלה והרשות השופטת וכל מי שנמצא ייקח את זה בחשבון שהמחבלים הארורים האלה לקחו את החוק לידיים. הם לא התחשבו ביובל והם לא התחשבו בנו והם לא התחשבו בסביבה. הם ריסקו משפחה שלמה, ריסקו כמה משפחות. לקחו לנו את הכול.
אני מבקש מכם, כמו שלקחו לנו את המשפחות, כמו שהם ריסקו לנו את המשפחות, אנחנו לא חיים, אני מבקש מכם שהמדינה תיקח את המשפחות שלהם ולא תשאיר אותם בארץ. אני לא רוצה לשמוע שהם פה בארץ. אני מקווה שעד סוף השבעה, שאני אדע שהם לא פה. אני מבקש בכל לשון בבקשה, אנחנו פה קוברים את הילד שלנו והם אוכלים בקלאות על חשבוננו. הרשות הפלסטינית תדאג אליהם לבית אחר. יהרסו להם את הבית אבל זה לא זה. הם לא צריכים להיות פה הרשעים האלה.
אם היה חוק גירוש, אני מבטיח לכם שאשתו הייתה רצה לצבא, אבא שלו, אחים שלו היו רצים לצבא. הם היו יודעים מה קורה להם. אנחנו צריכים להתעורר. הם צריכים להבין שזה לא יהיה יותר. הם לקחו לנו את הנשמות, אנחנו כולנו מתים, לא רק פגעו ביובל ובחייל השני. כולנו מתים. אנחנו מתים ואני מקווה שהם לא יחיו פה בארץ.
ואם המדינה לא תעשה את העבודה ואם הצבא לא יעשה את העבודה אנחנו האזרחים ניקח את החוק בידיים. זה לא ייתכן, בפוליטיקה מלוכלכת ובית משפט שעושה דברים לא נכונים.
הצבא, לצערי, חייב להיערך בתקופה הזאת במסיק הזיתים כל שנה ושנה. אנרכיסטים באים ועושים בלאגן בארץ שלנו ואנחנו שותקים, אנשים באים מבחוץ ועושים בלאגן. למה? להצית את הפלסטינים? הם לא רוצים לצאת. באים אנשים מבחוץ ומדליקים אותם. כל צלם בא ומצלם אותם בשביל להדליק אותם ובסוף מה קורה? מי נפגע? החיילים פה נפגעים כל שנה ושנה, כל שנה ושנה יש מסיק, כל שנה ושנה עושים בלאגן, כל שנה ושנה ופוגעים בחיילים. מספיק כבר, מספיק. הם צריכים להבין דבר אחד, המשפחות האלה, כמו שהם לא חשבו עלינו, אותם מחבלים ארורים, כך הם יבינו דבר אחד, שהמשפחות שלהם לא יישארו בארץ, הם לא יחגגו על חשבוננו".
אחותו שירה ספדה: "אשמור את הזיכרונות לנצח"
"רק ביום האחרון הבנתי את המשמעות האמיתית. כמובן שזה רק מושג מתמטי, אבל הוא נוגע לי עמוק בפנים. לנצח, לנצח אתה הולך להיות חקוק בליבי. אני לא אתן למחבלים לשבור את כוחי. אבל רק אני ואתה יודעים מה הרגשנו אחד לשני. רק אנחנו יודעים את המחוות הקטנות שלך ושלי. שפה של סודות הייתה בינינו, שפה של מעשים. תמיד ידענו לחפות אחד על השני, לצחוק אחד על השני ולהקשיב.
אל תדאג. כמובן, אני מרגיעה רק את עצמי. המחבלים לא יצליחו להכתים את מה שהיה, את מה שהיית בשבילנו ובשביל אחרים. אשמור את הזיכרונות לנצח".
דודתו לינוי: "תנוח, גיבור שלנו"
"יובל שלי, בן דוד יקר ואהוב שלי. אני לא מאמינה שאני צריכה לשבת ולכתוב לך מילות פרידה. לא מאמינה שאני צריכה לעמוד כאן עכשיו ולדבר עליך בלשון עבר. יובלי, אתה רק בן עשרים. לא הספקת כלום. לא הספקת להתחתן. להביא ילדים. לא עשית את הטיול אחרי צבא שכל כך רצית. הלכת בפתאומיות, בלי סימן מקדים, בלי אופציה להיפרד ממך. נרצחת באכזריות על ידי בני עוולה יימח שמם.
נלחמת, עמדת מול המחבלים והשבת בירי. תפעלת מעצור בנשק, אבל ברגע אחד זה נגמר, ברגע אחד הכדור פגע בך, ואתה לא כאן יותר.
אני רוצה לספר על יובל. יובלי שלנו היה מלאך, ילד קסם, שכולו טוב וטהור, ילד של נתינה, ילד שמכבד את ההורים שלו ברמה הכי גבוהה שראיתי בחיי, שתמיד עוזר לכולם. ילד רגיש ומצחיק, וגם קצת אסטרונאוט, כמו שהיינו קוראים לך. תמיד שומר על האחים שלו, ילד שרואה אישה מבוגרת ואין סיכוי שהוא לא יעזור לה לחצות כביש, או להרים את השקיות, ילד קסם. ילד קסם שפשוט הלך, שנרצח בדם קר, שלא יחזור יותר.
המשפחה שלנו נהרסה. שום דבר לא ימלא את החורים.
אנחנו אוהבים אותך, יובל, אנחנו מקווים שלא סבלת. אנחנו מקווים שלא פחדת. תנוח, יובלי שלי, תנוח. תשלח כוחות להורים שלך, לאחים שלך, לשאר המשפחה. תנוח, גיבור שלנו".
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר: "אני אעשה הכול כדי שנזכה להוציא אותם להורג"
"איך אפשר באמת להכיל את הכאב? איך אפשר לעמוד מול משפחה שאיבדה את היקר לה מכל? הורים ששלחו את הילד לצבא? אין לי תשובה שבאמת יכולה לנחם. אין מילים שיכולות למלא את החלל שנפער. אין הסבר, אבל יש דבר אחד שאנחנו יודעים. חייו של יובל אינם מסתכמים ברגע שבו נפלו חייו כמות גיבורים. הם נמדדים במה שבחר לעשות, בשליחות שקיבל על עצמו, במסירות. הוא יצא למלא את תפקידו כלוחם, יחד עם חבריו, לשמור על הילדים של כולנו מול אויבים אכזריים.
אני, יש לי רגע מופלא עם יובל. הצטלמנו. לא היה לנו מספיק זמן כדי להכיר, אבל התמונה הזאת שלנו, המבט בעיניים שלו, החיוך, הערכים, מלמדים איזה משפחה מקסימה, מקסימה אתם.
אבל יש גם עוד דבר אחד שאנחנו יודעים, וזה המשימה וזה שליחות חיינו. המחבלים האלה, יימח שמם. הם חלאות אדם. אני רואה אותם בבתי סוהר, כשאנחנו עושים להם גהנום. הם מוגי לב. הם מוגי לב. אבל יש לנו שליחות. הגהנום בבתי הסוהר הוא חשוב. כל הפסקת ההפקרות שהייתה כאן 40 שנה, ולהפסיק את התנאים שלהם, ואת כל הבית מלון שהיה כלום הוא חשוב.
אבל יש דבר שהוא שליחות יותר גדולה. וזה לראות את המחבלים שנשארו בחיים. מי שלא נשאר בחיים, טוב מאוד, אתם גיבורים חיילים שלנו, שאתם הורגים אותם. אבל מי שנשאר בחיים, אני מתפלל, מייחל, ואני אעשה הכול כדי שנזכה להוציא אותם להורג.
וצריך עוד דבר. יש פחות לגרש, וצריך עוד דבר. וזה את הרשות הזאת, הפלסטינאית, שנמצאת שם. אתם צודקים, הם נאצים. הם מחנכים ילדים לרצוח, הם קוראים כיכרות על שם רוצחים. הם לא יכולים להמשיך להיות פה. אני מקווה, בעזרת השם, שנזכה לעשות את זה, ונזכה לעשות עוד דבר. לחבק את כל הגיבורים כאן, החיילים שלנו, הלוחמים שלנו, כל עם ישראל מאחוריכם.
יובל חי, בזמן קצר, אבל ביהדות הזמן זה לא השיקול, האיכות זה השיקול. הוא עשה בחיים שלו כל כך הרבה דברים. הוא הציל במותו כל כך הרבה ילדים. אתם צריכים להיות גאים בו, ואתם חיילים מתוקים. תרימו את הראש ותדעו שאתם עושים את השליחות הכי חשובה בעולם. בלעדיכם לא היינו כאן".
ראש העיר אמיר כוכבי: "גיבור שבגופו עצר מחבלים והציל חיים"
"יובל, בתמונה שראתה כל המדינה אתה מחייך, לבוש במדים שאהבת. האוזנייה באוזן מרמזת שלמרות שהגוף שלך בצבא, בדמיון ובהרגשה אתה במקום אחר. החיוך שלך גדול ויפה, אבל גם מבויש. כמוך, לא מוחצן, אולי לא מורגש במיוחד למי שמבטו ממהר הלאה. לא מיהרתי, שקעתי בתוך העיניים שלך, עיניים של שמחה נקייה וטהורה, עיניים של נשמה טובה, של ילד שגדל והיה לחייל, אבל נשאר תמיד הילד הטוב של אמא ואבא.
מיום שישי אני שומע סיפורים על הילד המופנם שהיית, אבל כילד בכור טביעות האצבעות שלך מלוות את סיפור חייה של המשפחה הגרעינית, כמו גם המורחבת. הילד הצנוע והרגיש שגדל בשכונה ולא עזב אותה לרגע, שדאג מקרוב ומרחוק לסבתא ולאימא סיוון, היה אח מעצים ומודל לחיקוי לאחות שירה ולאח איתמר, שהיה עושה הבדלה עם אבא אמנון, השמיע מוזיקה לכולם, שהיה לו קשר מיוחד עם המטפלת שהייתה לו כשהיה ילד קטן, ששמר על קשר עם כולם, דודים, בני דודים, דודות, היה כמו דבק, שקט וחזק במשפחה כולה.
ועכשיו יובל, אתה כבר לא רק ילד, כבר לא רק חייל, עכשיו אתה גם גיבור, לא רק באופי, אלא במעשה. גיבור שבגופו עצר מחבלים והציל חיים.
בשנים האחרונות, יובל, ידענו יותר מדי כאב. גם כאן, בחלקה הזאת. קבורים כאן לידך גיבורי העיר מהשבעה באוקטובר וחרבות ברזל. בן, ואייל, ורון, ורועי, ויאיר, ולא רחוק מכאן גם ליאב, וגיא, כולם ילדים כמוך, ילדים של החיים שנדרשו להיות גיבורים ולא היססו לרגע.
אני לא יודע מה מחכה לך בהמשך. אני רוצה לקוות שכולכם שם ביחד רואים כמה אנחנו מתאמצים לשמור על המקום הזה שעלה בחייכם, אבל נותן לנו את חיינו, על כמה עייפנו מהכאב הנורא שמלווה את קבורת ילדינו, ומהאובדן של חיים צעירים ונפלאים שעתידם היה אמור להיות עתידנו. מעיתנו נדע לשים סוף למעגל השכול והכאב.
סיון ואמנון היקרים והאובן, יובל היה כולו לב, הוא לא היה יכול להיות כזה בלעדיכם. סיון גידלת בעיר מאות ילדים אם לא יותר, ואין לי ספק שבכולם יש קצת מיובל, שהיה הראשון שגידלת, הארטיפוס לילד המוצלח. אמנון היקר, יש לך בן גיבור, אך למופת לאחיו, בן אוהב להוריו. מהסיפורים שאתם סיפרתם לי עליו, אני יודע שהיה רוצה שתהיו חזקים, שתמצאו ביחד מבעד לערפל את הדרך.
אני יודע שכרגע זה בלתי נתפס, שהצער משתק מדי, שהחיים לא יהיו שוב אותו דבר. אבל אני יודע שאם בבנכם בכורכם היו העוצמות האלה, גם בכם הן קיימות. אין נחמה אל מול הכאב הנורא הזה, אבל יש משמעות בחיים שיובל חי, בזיכרונות שהוא השאיר ובצבעתו עבורכם.
אני יודע שזו דרך ארוכה ואני מבטיח לכם, סיוון, שירה ואיתמר, שהעיר כולה, הקהילה כולה, העירייה ואני, נצעד בה לצדכם ונעזור בכל אשר נוכל.
יובל האהוב, בכל חייך לא עזבת את נווה הדר מבלי לחזור. עכשיו אתה באדמתה לנצח. יהי זכרך ברוך".
שני לוחמים נהרגו בפיגוע בצומת יהודה
כזכור, סמל יובל שי סוילם, בן 20 מהוד השרון, וסמ"ר רון יונתן רויטמן, בן 23 מאשקלון, מפקד כיתה בגדוד ארי (775) של חטיבת החילוץ, נהרגו בפיגוע בצומת יהודה ביום שישי האחרון. שלושה לוחמים נוספים מהגדוד נפצעו באירוע באורח קל.
הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, אמר בזירת הפיגוע כי מהתחקיר הראשוני עולה שפעילות הכוח מנעה פיגוע חמור יותר נגד אזרחי ישראל. מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי בלוט, הודיע כי צה"ל יוצא לפעולות סיכול משמעותיות, במקביל להטלת כתר על חברון וחלחול.
עיריית הוד השרון ספדה ליובל לאחר נפילתו: "בצער רב ובלב כואב קיבלנו את בשורת האיוב על נפילתו בקרב עם מחבלים בצומת יהודה, של בן העיר הוד השרון סמל יובל שי סוילם, בן 20, לוחם בגדוד ארי (775) של חטיבת החילוץ וההדרכה".
התרעות פיקוד העורף