יש סרטונים שאי אפשר לשכוח, ויש סרטונים שלא היינו צריכים לראות מלכתחילה. התיעוד המזעזע שהופץ בימים האחרונים, שבו נראה צעיר מטיח חתולה חסרת ישע בקרקע פעם אחר פעם, בזמן שחבריו סביבו מעודדים אותו להמשיך, שייך לסוג השני.
החוק קיים. איפה האכיפה?
על פי חוק צער בעלי חיים, התעללות עשויה להוביל לשלוש שנות מאסר, ובמקרים של גרימת סבל חמור בכוונה, העונש המרבי עולה לארבע שנים. אלא שבין העונשים הקבועים בחוק לבין נתוני האכיפה פעור פער שמעלה שאלות קשות.
בשנת 2024 התקבלו במשרד החקלאות 2,496 תלונות על צער בעלי חיים. רק 140 מהן הועברו ליחידת הפיצו"ח, חמישה קנסות מנהליים בלבד הוטלו לאורך השנה, ומספר כתבי האישום שהגיש המשרד ירד משמונה ב-2021 לאחד בלבד ב-2024.
בחודש מאי האחרון פורסם ב"כלכליסט" דוח פנימי של משרד החקלאות שהצביע על מחסור בכוח אדם, כשלים תפעוליים, היעדר תיאום בין יחידות במשרד ואי-הקצאת תקנים נדרשים.
אמנם לא כל תלונה מצדיקה כתב אישום, והנתונים אינם כוללים בהכרח את כלל התיקים המטופלים במשטרה, אבל קשה להתעלם מהתמונה שמצטיירת: מערכת אכיפה הסובלת מכשלים משמעותיים, כאשר מי שמשלמים את המחיר הם בעלי החיים.
האם מדובר במחסור במשאבים, בסדרי עדיפויות לקויים או בהתייחסות מקלה מדי לעבירות נגד בעלי חיים? כך או אחרת, קשה שלא לתהות כמה מקרי התעללות כלל אינם מגיעים לטיפול משמעותי.
כשהקורבן אינו מסוגל להתלונן
יש משהו מקומם במיוחד באלימות כלפי בעלי חיים. הקורבן אינו יכול למסור עדות במשטרה, להציג את גרסתו בבית המשפט או לדרוש צדק. הוא אינו יכול להסביר כמה כאב לו או כמה פחד הרגיש.
ההגנה על בעלי חיים תלויה לחלוטין בבני אדם: במי שמבחינים במצוקה, במי שמדווחים עליה וברשויות שאמורות לחקור ולמצות את הדין עם האחראים.
גם הנחיות הפרקליטות מכירות בחומרת התופעה. בין התכליות העומדות בבסיס האיסור על התעללות בבעלי חיים נמצאות ההכרה בפגיעה בהם כמעשה פסול מבחינה מוסרית, והחשש מפני התפתחותה של אכזריות אצל האדם הפוגע. במילים אחרות, האיסור על התעללות אינו רק עניין של אהבת בעלי חיים. הוא נוגע גם לסוג החברה שאנחנו מבקשים להיות.
המחאה מול הפיצרייה והמוזיקה שהושמעה למפגינים
ביום שבת נערכה הפגנה מול הפיצרייה של משפחת החשוד במנחמיה. על פי התיעוד שתיארו המוחים, בני משפחה וחברים השמיעו מוזיקה של עומר אדם באמצעות רמקולים מול המפגינים.
כנראה שאיש לא ציפה מההורים להתנער מבנם, גם כשהוא ביצע מעשים חמורים ומזעזעים . אבל יש הבדל בין לעמוד לצדו לבין האופן שבו בוחרים להגיב למחאה נגד המעשים המיוחסים לו. דווקא כשמדובר בפרשה שעוררה זעזוע ציבורי כה גדול, ההתנהלות המתוארת בהפגנה מעוררת שאלות על חוסר המוסר והמצפוניות מהסביבה שממנה הגיע הפוגע.
ומי ידאג לחתולה הבאה?
מדי פעם מתפרסם סרטון נוסף. שוב הציבור מזדעזע, הרשתות החברתיות מתמלאות בזעם, פעילים למען בעלי חיים דורשים צדק, ולעיתים גם נפתחת חקירה. אבל הזעזוע הציבורי אינו יכול להחליף מדיניות אכיפה עקבית.
אם המדינה מעוניינת להיאבק בהתעללות בבעלי חיים, עליה לדאוג למשאבים הדרושים לאכיפה, לטיפול מקצועי בתלונות ולבחינת השאלה האם העונשים שנגזרים בפועל משקפים את חומרת המעשים.
גם לנבחרי הציבור יש אחריות. ההגנה על בעלי חיים אינה אמורה להיות סוגיה שולית שנזכרים בה רק כשסרטון נוראי ומטריד מצליח לעורר סערה.
והשאלה הגדולה היא מה יקרה במקרה הבא, כשלא יהיה מי שיצלם. כשלא יהיה סרטון שיתפשט ברשת. כשלא יהיו אלפי אנשים שידרשו צדק.
האם תהיה מערכת שתפעל בנחישות כדי להגן על בעל חיים האומלל? הגיע הזמן שבישראל, הזכות של בעלי חיים שלא לסבול מהתעללות תהיה הרבה יותר מהבטחה שרק כתובה בספר חוקים.
התרעות פיקוד העורף