בתמונה שצילמתי רואים סל כדורסל חלוד לצד עמדת שמירה ישנה. עבורי זה סמל לתקווה, תזכורת לכך שהחיים הם לא רק מלחמה, אלא גם משחק שמעניק לנו את החופש לבחור בשפיות, בחיוניות ובחדוות חיים", אומרת מיכל ליסר אדן, שמשתתפת בתערוכה החדשה "חניתה - יומן גבול", שבה נשים מקיבוץ חניתה שעל גבול לבנון מספרות דרך עדשת המצלמה על החיים בקו העימות אחרי 7 באוקטובר. התערוכה תוצג במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13, PHOTO IS:RAEL, שיתקיים ב-11-12 בנובמבר במתחם סינמטק תל אביב.
בפסטיבל הצילום הבינלאומי יוצגו יצירותיהם של יותר מ-200 צלמים מובילים מישראל ומרחבי העולם, לצד עשרות תערוכות ייחודיות המוקדשות לפעילות החברתית של PHOTO IS:RAEL המתקיימת במאות קבוצות ברחבי הארץ. קבוצה של שמונה נשים מחניתה הייתה אחת מהן. הן עבדו בשיטת PhotoVoice המבוססת על ההכרה שלכל אדם בחברה ישנה הזכות להציג את עצמו, לשקף את עולמו לסביבה ולומר את דברו באופן ישיר. בדרך זו תיעדו הנשים באמצעות צילום וטקסט אישי את הפינוי, השיבה הביתה והחיים בצד הגבול.
"הסדנה הזאת הייתה מאוד משמעותית עבורי", ליסר אדן מעידה. "היא אפשרה לי לקחת זמן לעצמי ולעבור איזה תהליך פנימי, סוג של עיבוד. גם התמקצעתי בה, וקיבלתי כלים לשימוש טוב יותר במצלמת הטלפון. במשימות הלכתי בשבילים המוכרים של הקיבוץ, אבל בעין חדשה. דרך הפריים של המצלמה הכרתי מחדש את הקיבוץ"
איפה הבית שלי
"גל היה במקום אחד, אנחנו במקום אחר והייתי צריכה לנהל את חיי המשפחה ולהחזיק בית בריא בנפשו בסיטואציה לא נורמלית. הילדים התמודדו בהתחלה עם חרדה ופחד. הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שהבית שלנו בחניתה חטף פגיעה של פצמ"ר, ובמקביל להמשיך לנהל עבודה, לנסות לייצר כמה שיותר שגרה".
בפברואר 2025 חזרה ליסר אדן לקיבוץ, אל בית שדורש שיקום וכבישים הרוסים מתנועת כלים צבאיים. למרות זאת, היא מציינת, "הדבר הכי משמח מבחינת המשפחה שלנו היה לחזור הביתה. לקחתי חופש למשך חודש מהעבודה כדי שאוכל לשקם את הבית, לנקות, לסדר. בית שלא גרים בו, אין בו נשמה. אומנם חזרנו לקיבוץ שהתשתיות בו היו הרוסות, כמו קצת חוויית 'חומה ומגדל', אבל הייתה שמחה ואין כמו בבית. כשהתחילה המלחמה עם איראן ובעקבותיה הירי מלבנון, היה כל כך ברור לנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום. היה ברור שלא עוזבים".
"התפנינו ב-8 באוקטובר וחזרנו לחניתה ביולי 2025", היא מספרת. "היה לי קשה מאוד לצאת מהקיבוץ. הייתי מאוד פעילה בחיי הקיבוץ והעקירה מהבית היוותה קושי אישי גדול. יצאתי עם טרולי קטן, חשבתי שזה יהיה לשבוע ונחזור הביתה. אבל עם הטרולי הזה חזרנו אחרי שנתיים כמעט. תחושת הפליטות ליוותה אותי תקופה ארוכה. את מרגישה שאת נמצאת לא בבית שלך ולומדת להסתפק במה שיש, להסתדר בתנאים הקיימים, אף שהיו ארגונים ואנשים שונים שעזרו מאוד. כמובן, ליווה אותי גם חוסר הידיעה בשאלה מה קורה בבית - המשפחתי והקיבוצי. זו גם הדאגה לאנשים, לקהילה שהתפזרה בכל הארץ, לארבע רוחות שמיים".
עובד מספרת שהיא מצאה את קיבוצה "נטוש מכל הבחינות. התחושה הייתה שמה שהיה זה לא מה שיהיה, כי לא כל הקהילה חזרה עדיין. גם הצבא נכח בקיבוץ, וכתוצאה מכך היו הרבה מפגעים בשטחים ציבוריים שהיה צריך לסדר. זה לא היה פשוט. גם כיום חלק מהקהילה עדיין לא חזר, ויכול להיות שגם לא כולם יחזרו. אבל טוב לי בבית שלי ואני ממשיכה בפעילויות שלי בקיבוץ".
בצילום של עובד נראית עמדת תצפית שניצבה בקיבוץ במהלך המלחמה. "כשהתאפשר, מדי פעם היינו עולים הביתה, לראות מה קורה", היא מספרת. "באחת הפעמים הלכנו על הכביש ופתאום ראיתי את העמדה הזאת. החלטתי לצלם אותה. זה היה עוד לפני שהשתתפתי בסדנה. אחר כך, במסגרת הסדנה, חזרתי לאותה נקודה אבל זה לא היה אותו הדבר. בעיניי, בתמונה הזו יש דיסוננס בין העמדה עצמה, בין השקים שרואים בה, ובין הנוף היפהפה שנשקף מתוכה. זה הדיסוננס שבין היופי הטבעי ובין עמדה צבאית שמסמלת מלחמה".
ממש בבסיס צבאי
צ'רבוני, 65, נשואה, אם לשני ילדים וסבתא לנכדים, היא גמלאית בתחום החינוך, שהגיעה לחניתה לפני כ-40 שנה. מביתה בקיבוץ התפנתה ב-8 באוקטובר 2023 ושבה אליו ביוני 2025. "החזרה שלנו לקיבוץ נדחתה קצת כי רצינו לחכות עד שיסיימו לבנות לנו ממ"ד", היא מספרת. "אבל בסוף חזרנו לפני שהושלם הממ"ד. בסופו של דבר, גם במלחמת איראן הראשונה והשנייה רצנו למקלט".
החזרה לקיבוץ, היא מודה, הייתה כרוכה בקשיי הסתגלות: "היו כלי רכב צבאיים לכל אורך הקיבוץ, היו אזורים שהיה אסור להסתובב בהם, עם שקי חול וקונצרטינות. הרגשתי ממש בבסיס צבאי. לא הרגשתי שאני נמצאת ביישוב שהייתי רגילה אליו. כל הגינון היה יבש ונבול. החזרה הייתה למקום מוזנח. גם הבית שלנו לא היה בתפקוד שנה ושמונה חודשים. זה היה מעבר לא פשוט. עשיתי מעין סוויץ' בראש, כדי לשנות גישה. אמרתי לעצמי שלמרות מה שחסר, זה הבית שלנו, נסתדר, נתרגל ויהיה בסדר".
על סדנת הצילום שהתקיימה בהנחיית מיקי הירשפלד צ'רבוני מספרת: "היינו צריכות לתאר את הגבול שלנו, את מה שאנחנו מרגישות כגבול. אני בחרתי לצלם את הכניסה לחניתה, שמאופיינת בשער צהוב. בנוסף לשער הצהוב ראיתי במקום שאריות של הבטונדות שהגנו על השומרים.
הבטונדות האלה לא היו שם לפני המלחמה. בתוך כל בטונדה יש צמח גרניום, מה שסימל מבחינתי התחדשות. ראיתי צמיחה בתוך כל הבטון, המלחמה, הרוע וההזנחה. מבחינתי, התמונה הזו מסמלת תקווה, אופטימיות. להביט קדימה, להתקדם".
התרעות פיקוד העורף