הוריו, דקר וצילה, החליטו להמשיך את דרכו והקימו את עמותת "הגמ"ח של נאור", שבמסגרתה הם מחלקים סלי מזון למשפחות מעוטות יכולת. עם השנים התרחבה פעילות ההנצחה גם להרצאות, למפגשים וליוזמות נוספות שנועדו להמשיך ולהפיץ את סיפורו.
ארבעה ימים של חיפושים והבשורה הקשה
בשעה 06:45 לערך בבוקר 7 באוקטובר התקשרו הוריו של נאור כדי לשמוע מה מצבו, לאחר שגל של תמונות וסרטונים שטף את אפליקציות המסרים בטלפונים הניידים שלהם. "הכל בסדר", השיב להם בניסיון להרגיע אותם. זמן קצר לאחר מכן התקשרה גם אחותו לשאול לשלומו. הפעם צילם נאור באמצעות הטלפון שלו את השמיים וחזר על דברי ההרגעה גם באוזניה.
אלא שבאותו בוקר שום דבר לא היה בסדר, וכך גם בשעות ובימים שבאו אחריו. "הוא היה קלע לוחם בגדוד 13 של גולני. הם הוצבו בנחל עוז. יחד עם הבלונאים, התצפיתניות ויחידות אבטחת הגבולות", סיפר אביו, דקר סיבוני. "אחר כך לא שמענו ממנו כלום. האירועים התעצמו מרגע לרגע וכששוב ניסינו להבין מה שלומו, כבר לא היתה תשובה".
נאור לא השיב לניסיונות החיוג אליו, ובני משפחתו המודאגים החלו לחפש אחריו בכל מקום אפשרי. "נסענו לסורוקה, נסענו לכל מקום שאפשר היה לקבל מידע לגביו. בזמן הזה כבר ידעתי שנאור שלנו איננו, אבל לא סיפרתי לאף אחד. הוא הרי היה בנחל עוז, אחד המחנות הראשונים שהותקף. כבר שמעתי על מה שהתחולל שם", סיפר האב.
ביום הרביעי ללחימה הגיעו המודיעים לבית המשפחה. "הם התקשרו אלינו לפנות בוקר ואמרו שהם באים", נזכר דקר. השיחה הזאת הייתה עבורו אישור לתחושות הקשות שליוו אותו מאז שנותק הקשר עם בנו.
"היה לנו חמ"ל אצל חמותי, ממנו ארגנו את החיפושים אחריו. הראנו את התמונות שלו בכל מקום שהיינו. חשבנו שאולי הוא מאושפז ועדיין לא זוהה. ברגע שעניתי לשיחה הזאת לפנות בוקר, כבר לא היה ספק וכשהגיעו אלינו שלושה נציגים של קצין העיר עם רופא ואמבולנס, הם לא היו צריכים להגיד הרבה. נאור שלנו נפל. קיבלנו את הבשורה הרעה. זה נחרט בזיכרון. בפאן האישי, קיבלנו את זה מאד קשה".
הקרב האחרון של נאור במוצב נחל עוז
"הוא היה במיגונית של גולני עם חבריו. הם שמעו את הפיצוצים אבל היו במצב רוח טוב. בשלב מסוים הם קיבלו הנחיה להתמגן. נאור אמר לאחד מחבריו שהם ניצלו, אבל צריך ללכת להגן על הבסיס כי המחבלים מתחילים להיכנס. הוא נשלח לעמדה בצידו הצפון מערבי של המוצב ביחד עם שני לוחמים נוספים. מולם נראו מאות מחבלים מתקרבים", סיפר האב.
את פיסות המידע הראשונות על מה שהתחולל באותן שעות בבסיס נחל עוז קיבלו בני המשפחה מחבריו של נאור. בהמשך נחשף בפניהם הסיפור המלא, עם הצגת התחקיר הצבאי שנערך על הקרב במוצב.
"נאור החליט לצאת מהמקום המוגן שבו היה ולהילחם. הוא עמד בין שני קירות של מבני בטון, בין מיגונית לבין מבנה מגורים שהיה שם, וניהל קרב עם המחבלים שניסו להגיע לשם. הוא הצליח לחסל כמה מהם, אבל ספג כדור אחרי חצי שעה של לחימה. הוא נפל על הקרקע ודימם במשך שלוש שעות עם חייל נוסף שנפצע".
מתחקיר הקרב התברר כי לאחר מספר שעות השליכו המחבלים רימוני רסס או מטעני נפץ לעבר המקום שבו שהו שני הלוחמים. "שלושה רימונים נזרקו לעבר המיגונית. אחד מהם התפוצץ קרוב אליו והוא נפל. כשבאו החברים שלו לדבר איתנו, הם סיפרו שהוא נלקח מהמוצב עטוף בשני דגלים: דגל חטיבת גולני ודגל ישראל. ראינו את הדגלים האלה עוטפים אותו כשהיינו בשורה". בקרבות העזים שהתחוללו במוצב נחל עוז ובסביבתו נהרגו 18 לוחמים, בהם גם מפקד הפלוגה.
מעשי החסד שהמשפחה לא הכירה
לאחר שחלפו ימי השבעה למדו בני המשפחה, בהם האם צילה והאחים דור, רותם ואליה, על פעילות של נאור שלא הכירו קודם לכן. "הוא פעל לסייע לנזקקים ביחידה שלו. זאת פעילות חסד", סיפר האב. למרות הכאב הכבד, החליטו בני המשפחה להפוך את פעילות החסד של נאור למפעל הנצחה שימשיך את דרכו.
"הקמנו עמותה שנקראת 'הגמ"ח של נאור', כדי לבסס את מפעל ההנצחה. בראש השנה הראשון לאחר נפילתו, הכנו עשרות ארגזים וסלי מזון והמשכנו את מה שהוא התחיל בו - חילקנו אותם למשפחות מעוטות יכולת. בהתחלה התמקדנו במשפחות של לוחמים מהיחידה שלו ובהמשך שלחנו אותם לכל הארץ. למשלוחים האלה צירפנו את סיפור הגבורה שלו. זה הפך להיות משהו גדול. עשינו את זה כדי להמשיך ולהפיץ את האור שלו, האור של נאור".
בשנים שחלפו מאז נפילתו מקפידה המשפחה לצאת למסעות גיוס תרומות, שבאמצעותם היא רוכשת ומכינה את המוצרים לארגזים ולסלי המזון. לצד מוצרי המזון החלו בני המשפחה לצרף למשלוחים גם פריטי לבוש עם תמונתו וסיפורו של נאור, בהם סווטשרטים, חולצות וכובעים.
"גם בקבוקי יין מיוחדים צירפנו לחבילות ששלחנו", סיפר דקר. "זה בקבוקים גם עם התמונה והסיפור שלו. כשהבן שלנו התחתן, השקנו סדרה של ארבעה בקבוקי יין על שמו: יין לבן, שני יינות אדומים ואחד בלנד (מעורב). החבילות האלה נרכשו על ידי גופים שונים כשי לעובדים שלהם".
מפעל ההנצחה התרחב גם לבסיסי צה"ל
צילה ודקר לא הסתפקו בחלוקת סלי המזון והרחיבו את מפעל ההנצחה של בנם. הם החלו להגיע לבסיסי צה"ל, לקורסים צבאיים ולארגונים גדולים כדי לספר את סיפורו של נאור ולהציג אותו כדוגמה להתמודדות עם משבר, להתרוממות וליכולת להמשיך לצעוד קדימה.
"צילה עוברת ביחידות צבאיות, מרצה לקורסי קצינים, לאירגונים שונים, לכולם היא מביאה את הסיפור של נאור. מסבירה איך לצאת ממשבר, להתרומם ולצעוד קדימה. גם כאן, בבית, בפטיו שנאור אהב להיות בו, העמדנו מסך שעליו מוקרן הסיפור הזה. אנחנו בהחלט רואים את חצי הכוס המלאה", סיפר דקר.
לצד ההרצאות, המאזינים מקבלים גם משחק קלפים שנועד להעניק להם תחושה כאילו הם מכירים את נאור כבר שנים רבות. "הם יוצאים עם תובנות מההרצאות", הסביר האב.
במסגרת פעילות ההנצחה הוזמנו שני ההורים לערב מיוחד שנערך לכבוד בנם במסגרת קורס מש"קיות תנאי שירות. במשך שעה וחצי סיפרו על אהבותיו של נאור ועל הדברים שאפיינו אותו בחייו, החל מחמצוצים וקולה ועד לאהדתו למכבי תל אביב בכדורגל. הם לא פסחו על שום פרט.
"אנחנו חלק מהעם שלנו", אמר דקר. "ההנצחה של כל אחד זה עולם בפני עצמו. עולם ומלואו. היא תלווה אותנו לכל החיים. אנחנו לא מעכלים את זה, כי הוא חי איתנו".
התרעות פיקוד העורף