אחי הקטן, מורי הגדול
אמסלם, בת 38, מלוד, היא מרפאה בעיסוק בהכשרתה, ולאחרונה החלה לימודי רפואה. הספר החדש הוא למעשה פרקי יומן שאותם כתבה במשך כשנתיים. היא החלה בכתיבה זמן קצר לאחר נפילת אחיה. "יש תאריך, ואז כתיבה על המקום שלי בשכול, או אפילו כתיבה לאביחי, למשל, 'לא תאמין, ראיתי את הבנות שלך'", היא מספרת. "עוד לפני שאביחי נהרג התנדבתי אצל משפחות שכולות. כבר אז נחשפתי ליחס הקצת שונה שיש לאחים בתוך מעגלי השכול הראשוניים, וגם לא מצאתי ספרות בנושא. חיפשתי ספר שמספר על החוויה של אחאות שכולה, ולא היה. היה חשוב לי להעלות את המודעות לנושא, להשמיע את הקול הזה, שפחות מדברים עליו. חלק מהדברים פרסמתי גם ברשת. אנשים כתבו לי: 'וויי, לא תיארנו לעצמנו שככה האחים מרגישים'".
שנתיים לאחר נפילת אחיה, מודה אמסלם, היא חשה מותשת: "לקחתי על עצמי את ההנצחות של אביחי, הנצחתי אותו בכל מקום אפשרי, התראיינתי בכל מקום. אחרי שנתיים פתאום הבנתי שלא משנה כמה אנציח אותו, אביחי עדיין יהיה מת. כאילו כל הזמן היה לי בראש שאם אני אנציח מספיק, אם אמשיך את הרוח שלו מספיק, אז הוא עוד יהיה פה. אחרי שנתיים הרגשתי שהגיע הזמן ללקט את מה שכתבתי לספר. סטטיסטית, האחים השכולים הם מעגל השכול הראשוני הכי גדול והכי מגוון. יש גם הרבה גרסאות, כמו חצאי אחים ואחים שפער הגילים ביניהם גדול מאוד. פגשתי אנשים שכשאח שלהם נהרג, הם היו עדיין תינוקות. הקול שלי הוא אחד בודד בים האינסופי של כל כך הרבה קולות של אחים שכולים".
אמסלם מספרת שאחיה ואשתו טיפלו בנערות בסיכון: "נוסף לשתי הבנות שהיו להם אז הם היו הורים ל-12 נערות בסיכון. אביחי היה סטודנט להנדסת חשמל, הספיק לסיים שנה שנייה בהצטיינות, ועבד באלביט. הוא היה באמת בכל מקום מבחינת המעגלים שלו. זה הדהים אותנו. הוא גם היה בכדורסל, גם הלך בלילה ללימודי תורה, עשה מלא דברים בו-זמנית. תמיד מאוד נוכח, ועוזר לכולם, בלי להתנשא".
על קבלת הבשורה המרה, היא מספרת: "הדרך שבה קיבלתי את ההודעה קשורה גם היא לנושא של האחים השכולים. ההורים שלי ואשתו של אביחי קיבלו את ההודעה בצורה הרשמית, ואז אמרו לאמא שלי שיש עומס מטורף, ושהם לא מודיעים לאחים. שאין מספיק קצינים להודיע לאחים. אחותי נשואה, והיא לא גרה בחדרה. חמה וחמותה הלכו להודיע לה. אמא שלי אמרה לקצינים: 'אין דבר כזה, יש לי בת חולה שגרה רחוק'. היא הייתה מאוד עקשנית. בסוף הודיעו לי קצינים, אבל הרבה זמן אחרי שהודיעו לכולם".
למלא את מקומו
"זה כאב גדול, געגועים גדולים", מתארת אמסלם. "אני הכי מתגעגעת לתחושה הזאת, שכאילו יש מי שישמור עליי, שיש מי שיסגור לי פינות. שיש מי שאני יכולה להתקשר אליו, לבקש ממנו עזרה, לשתף אותו במה שקורה. למשל, נסעתי לאיקאה וקניתי משהו לבית. זה היה כאילו קצת הקטע שלי, שאני מתלהבת מול אביחי מכך שאני מרכיבה דברים של איקאה. ופתאום אני יושבת בבית, עם כל הלוחות של השולחן מפוזרים, ופורצת בבכי. מבינה שאין לי למי לצלם את הדברים. או כשהתקבלתי לרפואה אחרי שנים שניסיתי. כולם אמרו לי: 'כל הכבוד, מזל טוב, איזו אלופה', ואני כל כך רציתי לעדכן את אביחי שהתקבלתי, לשמוע ממנו 'וואלה, אחותי, אני לא מאמין עלייך, איזו מדהימה'. אלה געגועים לאח, געגועים לאדם שהיה לך קשר מאוד קרוב איתו, וגעגועים למישהו שיכולת סתם לצחוק איתו".
כחצי שנה לאחר נפילת אחיה, בהיותה בת 35, בחרה אמסלם להתגייס לצה"ל. "בעברי עשיתי שירות לאומי", היא מספרת. "אחד הדברים שעלו כל הזמן בדיבורים על אביחי אחרי שנהרג זה שהוא היה חייל נהדר, שהיה חייל אמסלם נהדר. ואז אמרתי שחמאס לא הולכים להוריד חייל אמסלם ממצבת החיילים. אמרתי שאני הולכת להיות גם, שאני הולכת במירכאות למלא את מקומו. היה לי מאוד חשוב להתגייס".
לדבריה, בספר שכתבה יש שני מסרים מרכזיים: "האחד, שגם לאחים השכולים מאוד כואב. תמיד מדברים על ההורים, על האלמנה, אבל גם עבור האחים זה כמו לקחת שולחן ולהוריד לו רגל. משהו בשיווי המשקל הפנימי הולך לאיבוד. צריך שגם יהיה יותר מחקר על האחים השכולים, ושיחוקקו חוקים שיוכלו לסייע להם. הכאב של האחים השכולים מכרסם ואוכל וכואב".
ויש לה מסר נוסף: "אף על פי שההתחלה של הספר לא פשוטה, חשוב לי שאנשים ימשיכו לקרוא אותו, כי בסוף יש תקומה. בהתחלה, החושך מאוד סמיך, הוא מכסה את הכל, הוא ממש מוצק. לאט-לאט קרני אור מתחילות להיכנס ולפרק אותו. אני נאבקת בשיניים על החיים, על לחיות אותם במקסימום. התקבלתי לרפואה בגיל 38, אחרי שאני חולה כרונית 17 שנה. לא האמינו בכלל שזה יכול לקרות. הכאב לעולם יהיה נוכח, אבל יש גם תקומה".
התרעות פיקוד העורף