אחד אחד הם צעדו על השטיח האדום, חברי מפלגה ותיקים בבלייזרים פתוחים, עסקנים עולים בחולצות מעומלנות, נשים עם כובע ואג'נדה, צ'רקסים ודרוזים וחברים מהקיבוץ, צירים מכל הסניפים והמחוזות. חלקם מצוידים בסטיקר "די כבר ביבי", מדקלמים את אותם משפטי גלריה מדף המסרים אל מצלמות הטלוויזיה ומכשירי ההקלטה של אנשי הרדיו: "זה הזמן שלנו", "הפעם מנצחים" ו"זה הסוף של ביבי". אחרי זה מתפנים אל המזנון, קצת מינגלינג במבואה, קפה ומאפה והופ, יש הסכם רוטציה לאשר.
נראה נינוח, כאילו בן-גוריון ורבין כבר לא יושבים אצלה על הכתפיים.
ליבאי עדיין לא סיים וכשליש מהמושבים כבר מיותמים. באחורי האולם בקושי ניתן לשמוע אותו. הסעיפים הולכים ומסתבכים ומסתרבלים בניסוחים משפטיים, אך השלטים הירוקים ממשיכים להתרומם. בעד, בעד, בעד - "what ever that means" - כפי שמסכמת אחת המצביעות. גם ליבאי נראה כמו מי שרוצה הביתה, הוא ראה מספיק. "מתנגדים?", הוא שואל. ציר אחד, בחולצה תכולה, קרוב לבמה, מנופף בשלט הירוק. "אין מתנגדים", יורה ליבאי, ממשיך
באוטומטיות בירוקרטית אל הסעיף הבא. "מי בעד?" - כמעט כולם, מבין מי שנותר לשבת, הכוונה - "מי נגד? אין. תודה". היי, צועקים לו ומסמנים לעבר
האינדיבידואל מהפינה, הנה, יש אחד. עוד שני שלטים מתרוממים. תחילתו של סחף שיוביל למפנה דרמטי? "אני רואה", אומר ליבאי, "שניים, שלושה
ליברמן החדש קורץ לאמריקה, וכשהוא אומר ש"אי אפשר בו זמנית להשתלח בארצות הברית וגם לצפות לזכות בווטו שלהם", זוכה למחיאות כפיים מהוססות. הוא מחייך, בפעם הראשונה והאחרונה. "אנחנו לא באסיפת בחירות, תבואו לשם ואני מצפה למחיאות כפיים סוערות", הוא מעיר בטון מבודח, וחוזר להיכנס חזיתית ביעלון ובנפתלי בנט. בזמן שכולם מכוונים חבטות לנתניהו, נראה שליברמן חובט יותר ימינה. חוץ מזה, ביבי עדיין לא הלך לשום מקום
התרעות פיקוד העורף