האיש מאחורי מרכז תל"ם: "זה סוג של פק"מ- האכפתיות וההשקעה מניבים פירות"

מיקום מפתיע, בקומה התחתונה בבניין הפעמון שבלב ירושלים, בין המשרדים למסעדות ובתי העסק, מתקיימת יום יום פעילות לימודית וחברתית לכ־25 נערות בנות 14־19. נערה אחת עד לפני זמן קצר שוטטה בין בתים שה־ סכימו לקבל אותה ללילה אחד, וכיום, במסגרת התנדבותה, היא מוגדרת "פרח רפואה". נערה אחרת ישנה בלילה ברחוב, משום שאחרי הלימודים לא היה לה לאן ללכת מיום שהכריזו עליה בביתה שהיא אישיות בלתי רצויה. עוד אחת ניסתה לגשש את דרכה בחזרה לבית הוריה, וחטפה בתגובה סיר לוהט מאביה. "כבר יבשו העיניים מדמעות", אומר הרב בניהו דביר, האיש שמאחורי מרכז תל"ם - מסגרת שהקים במטרה להעניק מענה חינוכי, טיפולי ושיקומי לנערות בשלב סיכוני גבוה ביותר.

מאות נערות נפלטות לרחוב מדי שנה. הסיבות שונות - ליקויי למידה, קשיי התמודדות עם התחרותיות המאפיינת מסגרות מסוימות, היעדר עורף משפחתי ועוד. נכון להיום, המערכות השונות אינן ערוכות לטפל בהן. בתום שמונה שנים של עשייה שצמחה מהשטח, יודע הרב דביר לומר שההצלחות מתחלקות לגלויות ונסתרות. נערות מנותקות לגמרי מהמשפחה ומהלימודים, שהיו זמן ממושך ברחוב, הצליחו לסיים לימודי בגרות ותואר בעבודה סוציאלית. אחרות עושות את צעדיהן לאט לאט. "זה סוג של פק"מ", אומר הרב דביר, "אתה משקיע כדי לראות שבעוד שבע שנים תבוא ההצלחה. מה שאנחנו עושים לא הולך ריקם. החום, האכפתיות וההשקעה - כל אלה מניבים פירות. גם אם נראה שהנערה כופרת בהכל, זה רק ביטוי לסבל ולקושי, אבל הטוב מכסה".

את הרב דביר אפשר למצוא בין המוסדות הבלתי פורמליים שהקים בשנים האחרונות בירושלים, למען נערות חרדיות שנפלטו ממסגרות. "המשרד שלי הולך איתי כל הזמן", הוא אומר. במשך שנים רבות עסק בהקמת מסגרות לנערים חרדיים נושרים. את החינוך שאב מביתו: אביו ז"ל עבד כמפקח על תוכניות הלימודים במשרד החינוך, ואמו הקימה חברת הייטק. "גדלתי בבית ששילב את אהבת האדם, אהבת התורה ועשיית חסד", הוא אומר. "אני מגיע ממקום שמכיר ומוקיר את הציבור החרדי ומצד אחר רוצה לסייע לאוכלוסיות המתקשות כדי שיוכלו לממש את עצמן כפי שהן, ממקום טוב".

כל העשייה הזו עולה המון כסף. "אנחנו פועלים בצמצום. בבסיס הע־ שייה של הצוות יש תחושת השליחות. כולם משקיעים את כל הנשמה ואיש לא בא בשביל להתפרנס. זה מוזיל את העלויות כי אנחנו לא גוף בירוקרטי. זה כמובן גם מינוס, כי לפעמים אנחנו נשחקים מדי. יש סיוע מסוים ממשרד החינוך, שהוא לא מספק, אבל בהחלט נותן את הבסיס, יש מתנדבים, ואני ביניהם, הלוואות אישיות שלקחנו, ות־ רומות שאנו מגייסים מאנשים פרטיים ומקרנות. כיום הבנות משוועות לדירה מוגנת, ואנו מנסים לגייס משאבים".