זיק שובב נדלק בעיניו התכולות ולמודות השנים של יעקב טרנר, כשהוא מדבר על מסיבת יום ההולדת 80 שנערכה לו בשבוע שעבר. זה לא היה בשל אותו אירוע שחגגו לו בני משפחתו, גם לא בגלל הרמת הכוסית השמחה שהתקיימה במוזיאון חיל האוויר בחצרים, שאותו הוא מנהל כבר שנים רבות.
טרנר התרגש בעיקר מהמפגש בעיריית באר שבע, ביוזמת ראש העיר רוביק דנילוביץ', מי ששימש כסגנו ובן טיפוחיו, ולאחר מכן הפך לנמסיס, כאשר ירש את מקומו בסערה במערכת בחירות רוויית עלבונות וכעסים הדדיים. “הגעתי ללשכה שהייתה פעם שלי וכל כך שמחתי לראות את כולם", רועד קולו של טרנר. “המזכירות שלי היו שם, מנהלי מחלקות, מנהלי אגפים, והיה כיבוד עשיר. רוביק חיבק אותי לעיני כולם, החמיא לי ואמר שהוא ממשיך את דרכי ומסיים את כל הפרויקטים שהתחלתי. אני חושב שהוא ראש עירייה טוב ושמח ששמנו הכל מאחורינו וששוב אנחנו חברים".
אלא שדבר אחד מעיב לאחרונה על הסיפוק מהמוזיאון ועל שמחת החיים של טרנר. 20 שנה אחרי שהציב בראש מעייניו את רווחתם של כחולי המדים, הוא בוחן בדאגה את פרשות ההטרדות המיניות בצמרת המשטרה, הנחשפות לאחרונה כמו צונאמי עצום, המאיים להטביע את שארית כבודו של הארגון.
“תדמית המשטרה נמצאת היום בתחתית, ויעבור זמן רב עד שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו", הוא אומר בזהירות. “אין לי חלומות בעתה על המשטרה, אבל כמפכ"ל לשעבר וגם כאזרח, המצב מדיר שינה מעיני. מחריד אותי שבתוך גוף האמון על החוק נעשים מעשים פליליים".
“לא הייתי פועל בצורה שונה ממנו, וטוב עשה המפכ"ל כאשר פיטר מיד את הניצבים והקצינים הבכירים שסרחו. הם שהביאו את המשטרה למצב הזה וגרמו לשוטרים הזוטרים להרגיש מבוזים. אני מאוכזב וכואב. אותם קצינים פגעו באורח אנוש בגוף שאני אוהב".
“לפני כמה ימים שוחחתי עם המפכ"ל ותהינו יחד איך נוצר ריכוז כזה של הטרדות מיניות בתוך המשטרה. אין כאן נוסחת פלא להבראת המערכת, ולדעתי, דנינו פעל בדיוק כמצופה ופיטר אפילו את סגנו. התרשמתי שהפרשות גורמות לו לסבל רב, והוא מודע לכך שהן פרצו במשמרת שלו, למרות שרבים מהמעשים נעשו טרם זמנו. מדובר בחוסר אונים, מי יודע אם במשטרה לא מסתובבים עוד כמה קצינים כאלה שטרם נחשפו".
“המפכ"ל צריך לנהל את המשטרה ולא להתעסק עם רכילויות. כרגע הוא אוכל את החצץ שהשאירו קודמיו. בעוד כמה ימים, בפורום של מפכ"לים וניצבים לשעבר, אפגוש את דנינו, והוא יעדכן אותנו בדרך שבה נלחמת המשטרה בהטרדות המיניות. אני מאמין שחלקנו ינסה לסייע עם פתרונות".
“בשיחה עם דנינו אמרתי שלדעתי, מדובר באנשים שקיבלו ביטחון יתר במעמדם, כאלה הבטוחים שמגיע להם כל דבר עד כדי שימוש בכוח. הסמכות שנמצאת בידי הניצבים והקצינים הבכירים מעבירה אותם על דעתם. רק השוטרים רשאים להורות לכל אדם באשר הוא לעמוד בצד ולעצור אותו. זו סמכות שאין אפילו בידי אלוף פיקוד בצה"ל. השימוש הקלוקל בעוצמה הזו מתגבר, לצערי, ככל שעולים בסולם הדרגות. לטעמי, כל קצין כזה צריך לעמוד בפני בית המשפט, ואם יימצא אשם להיענש בחומרה, משום שמדובר באנשי חוק".
“בסקרים שנעשו, היינו תמיד במקום השלישי אחרי צה"ל ובית המשפט העליון. הרגשתי באותם ימים שאני מחזיר את הכבוד לשוטרים. הקמתי עבורם חנויות מכר, שלצערי כבר לא קיימות, והנהגתי יציאה לנופשונים כמו החופשות המבצעיות בצה"ל".
“לא ידעתי על כך, ולדעתי אסור שנושא ההטרדות המיניות יהפוך למרכזי בהתנהלות המשטרה. הדברים האלה קיימים גם במקומות אחרים, ורק עיוור לא יראה זאת. שלא יישמע חלילה שאני מצדיק את הקצינים שסרחו, אבל המעשים האלה לא קיימים מהיום ולא רק במשטרה".
“לא שאני יודע. אני זוכר שכאשר התגייסתי למשטרה, שמעתי לראשונה את המושג ‘הורה גליל' ולא הבנתי את פשרו. המושג התייחס לשוטרי המחוז הצפוני ומשמעותו היה שבמקום לרקוד הורה עם הידיים על כתפי חברך, הידיים מונחות על איברי המין. זו הייתה תקופה שבה הדיחו המון קצינים. פיקוד המשטרה היה ער לנושא ולא נתן לבעיות לטפס למעלה לצמרת".
"אני מכיר את כולם, וחייב לומר שהופתעתי. לא האמנתי על ניסו שחם, שעומד למשפט פלילי, ולא על הסמפכ"ל ניסים מור. אם החשדות נגדו נכונים, ולא מדובר בעלילה של שוטרות, אז גם הוא צריך לעמוד לדין. המדינה שלנו שפטה כבר נשיא על עבירות מין, אין סיבה שלא תדון במעשיו של סמפכ"ל".
“דיברתי עם אחד מהם, והוא שאל אותי מה דעתי על הדברים שאמר לאחת השוטרות. הוא טען שלא התכוון ברצינות, וכי חלק מהאמירות שלו הושמעו בנוכחות אנשים אחרים. אמרתי לו שלא כל דבר אפשר לומר, בטח לא הערות מיניות. זה אכזב אותי, האם הקצינים באמת חשבו שהדברים יישארו מוסתרים לנצח? הלשון שבה התבטאו חלק מהם זולה בעיני. מי מציע לקצינה בהריון לשכב איתו? זה מחריד. אני לא אומר לאנשים איך להתנהג בחייהם האינטימיים, אבל זה בטח לא צריך להיות נחלתם של האחרים".
“לעולם לא אסכים עם אמירה כזו. רוב הקצינים עושים את עבודתם המקצועית והקשה, כולל דנינו".
ב־1 במאי 2015 יסיים דנינו את תפקידו כמפכ"ל, אולם המשטרה תמשיך ללקק את פצעיה עוד תקופה ארוכה בעקבות פרשת הניצבים הבלתי נגמרת. מבחינת טרנר, התנפלות התקשורת על דנינו היא מיותרת והוא מתכוון לסייע למפכ"ל כמיטב יכולתו. “אין ספק שנדרשת הסברה מקיפה במשטרה", הוא אומר. “אני מאמין שהתגובות החריפות והפיטורים של הניצבים יוצרים את ההרתעה".
“פוליגרף אינו אמין, ויש סיבה לכך שהוא לא קביל בבית המשפט. יש לו טווח טעות שעומד על 5%־10%, וזה מסוכן. אפשר להרוס חיים של אדם. גם אני יכול להיכשל בפוליגרף, והחשש מטעות מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר. החובה לחתום על תצהיר בפני עורך דין טובה בעיני מפוליגרף. זהו אמצעי הרתעה לא פחות יעיל".
“השאלה אם הוא ידע או לא היא טובה, אולם בהכירי את דנינו סביר להניח שלא היה לו מושג על המעשים. דברים כאלה, מטבעם, מתנהלים בסתר".
“חד־משמעית, לא. זו תהיה הבעת אי אמון במערכת. רק פעם אחת הביאו מפכ"ל מחוץ למשטרה, את הרצל שפיר, והכהונה שלו החזיקה מעמד בקושי שנה".
“כיהנתי בשני תפקידים בכירים לפני שהפכתי למפכ"ל. קשה להגיד שאני הצנחה מבחוץ".
“יכול להיות שהייתי שוקל צעד כזה, תלוי בתפקודו של המפכ"ל".
“לא, הייתי מפטר מיד את הקצינים שסרחו".
“הם ניגנו על נושא הגיל, כי לא היה להם משהו רע לומר על התפקוד שלי. אמרו שאני בן 87 למרות שעוד לא הייתי בן 80".
“זה לא מעניין אותי ולא מטריד אותי. אני בטוח במעמדי בקרב השוטרים. משתמשים בגיל שלי רק כדי לנצח בבחירות במקום לבחון את העבודה שאני עושה. גיל הוא רק מספר. אני צלול, בריא ומוכן לחיות עד 120. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות. אפילו את הספר שלי עוד לא סיימתי. כבר שנתיים שאני מעלה על הכתב את קורות חיי, ומאמין שעוד חודש אסיים אותו. במהלך השנה הזו הוא יצא לאור".
טרנר אינו אוהב לשבת במשרד. אם אינו נדרש להעביר מערכי שיעור למדריכות החדשות, הוא מסתובב במגרש רחב הידיים וקופץ בקלילות מעל שרשראות המתכת הכבדות, התוחמות בין המטוסים למבקרים. מאחורי כל אחד מ־150 כלי התעופה ישנם קורות חיים ענפים, שאותם מכיר טרנר בעל פה.
“כמה שאוכל. בינתיים אני מרגיש צעיר ואפילו משרד הרישוי חידש לי את רישיון הנהיגה לעוד שנתיים אחרי שמצאו כי הראייה והתגובות תקינות".
"אני רואה אותם בכל סוף שבוע, ואריאלה, אשתי, יודעת שאין טעם אפילו לנסות להרחיק אותי מהמוזיאון".
“מאביו של החייל הבנתי כי הוא סובל מבעיות נפשיות. במקום לנקות את כתם הדלק שהצטבר מתחת למטוס, הוא הדליק אותו עם המצית. כאב לי הלב על המטוס, אבל לא בגלל שאני הטסתי אותו, אלא בגלל ההיסטוריה שלו. למרות שאני בספק אם יוכל לטוס שוב, עדיף להצית כלי תעופה במוזיאון ולא מטוס קרב פעיל".
התרעות פיקוד העורף