"צחוק הגורל", אומר רוברט באום, אביו של אייל, הישראלי שנהרג בהתרסקות מטוס "ג'רמן ווינגס" במרץ השנה באלפים הצרפתיים. "עבדתי 44 שנה בתעשייה האווירית", מספר האב, שאף לאחר צאתו לפנסיה ממשיך לעבוד כיועץ מיוחד בארגון. "אני איש תעופה ויודע בדיוק מה התרחש שם. יום-יום לאחר ההתרסקות הייתי מדבר עם החוקר הראשי. הוא היה מעדכן אותי כי אנו מדברים את אותה שפה, שפת התעופה".
רוברט, איש מסוקים, בוכה עוד קצת. "לא שמתי לב שקראתי לזה צחוק, אבל אין בזה צחוק. ההבדל הוא שכל העולם חושב שקופסה שחורה זו קופסה שצבעו אותה בשחור, ואני יודע בדיוק מה יש בתוכה. קראתי את דוח החקירה, אבל אני לא יודע אם יש לי יתרון על מישהו אחר. הרי בסופו של דבר זה מטוס שנכנס לסלע במהירות של 1,000 קמ"ש. את זה כל אחד מבין".
70 יום לאחר שטיסה 9525 של "ג'רמן ווינגס" התרסקה על צלע הר בידי אנדראס לוביץ, טייס המשנה שנעל את עצמו בקוקפיט, הביאו ביום חמישי האחרון יפה ורוברט באום את בנם אייל למנוחת עולמים בהוד השרון. שבעים יום של חוסר ודאות, 70 יום של סיוט שלא נגמר, עד ללוויה העצובה. עכשיו, כשהסתיימו מלאכת החקירה וטרדות הזיהוי ואישורי ההטסה וסידורי הקבורה, רוברט, יפה, האח רוני והאחות ליטל כמו יושבים שבעה.
"באים הרבה אנשים, הבית מלא. למעשה אנחנו יושבים שבעה כבר 70 יום", הם מספרים. "באו אנשים גם אחרי האירוע עצמו. חברים, ידידים ומשפחה, המון אנשים. עכשיו אנחנו בסיבוב שני".
אייל באום עבר לספרד בעקבות אחיו רוני לפני כעשר שנים. לא מכבר נשא לאישה את יבגניה, כלכלנית בת ספרד, ועמה התגורר בברצלונה. באום עבד בענקית האופנה "מנגו" כאיש מחשבים. מתוקף תפקידו טס תדיר ממדינה למדינה, מסניף לסניף. לפני הטיסה האחרונה שוחח עם רוברט. "שעה וארבעים, בסקייפ".
יפה, 67, פנסיונרית של "מכבי", ורוברט, 69, מתחילים לעכל רק עכשיו. סוגרים יותר מחודשיים של מוות מתמשך. אנחנו משוחחים בחלונות הזמן הקצרים שמשאירים המבקרים הרבים. יפה ורוברט נצמדים לתאריכים ומשחזרים. "ב-30 במרץ הוא היה צריך לחזור הביתה ואז לנסוע ליוון, וב-6 באפריל לנחות אצלנו לחג".
הימים מעגנים את הסיוט במציאות. שאם לא כן, כפי שמתאר רוברט, "הזמן קצת עומד מלכת". רוברט מסביר: "הרי בעשור האחרון אייל לא היה פה בארץ. אתה אומר 'רגע, אולי הוא עוד בברצלונה, אולי כל זה רק חלום'. אנחנו מרמים את עצמנו קצת, המוח שלנו עובד בדרכים שונות. ועדיין אתה אומר 'רגע, אולי זה חלום', ואז הצביטה בלב מגיעה".
"באותו יום, 24 במרץ, כלתי עברה ניתוח", מספרת יפה. "לא שמעתי רדיו כי מאוד הייתי לחוצה, חששתי מהניתוח והנכדים היו צריכים להגיע. פתאום בעלי חוזר מוקדם. שאלתי מה קרה. אני רואה אותו עולה ויורד, מדבר בטלפון, ואני שוב שואלת מה קרה. הוא אומר לי משהו על השעות בעבודה. פתאום אני רואה אותו בוכה. שאלתי מי מת והוא אמר לי שאייל. אמרתי 'לא יכול להיות, זה ילד בריא'. חבר מהעבודה אמר לרוברט שנפל מטוס והוא התחיל מיד עם הטלפונים. ברגע שידע שאין ניצולים, רוברט התרסק, ואז הוא סיפר לי. לפני זה לא אמר מילה".
עבר זמן קצר מרגע שרוברט שמע על ההתרסקות עד שהתברר לו שאייל היה במטוס. "אתה עובר כמה שלבים", הוא מספר. "אתה מגלה שהוא היה במטוס ומתפלל שיהיה פצוע. כמה שיהיה פצוע אבל שיחיה. במהרה אתה שומע שאין ניצולים ואז השלב שאתה מקווה שיהיה זיהוי וימצאו שרידים. במחצית השנייה של החודש הקודם קיבלנו אישור שכל הקרבנות זוהו. מאותו רגע אתה רוצה להביא אותו הביתה. אתה עושה הכל ומפעיל קשרים שיש לך ושאין לך ונתקל בביורוקרטיה של חקירה של התרסקות של מטוס. לחוקר יש עדיפויות שהן לא בדיוק העדיפויות שלך, והזמן עובר".
"רק עכשיו אני מתחיל לשנוא את הטייס", מספר רוברט. "עד עכשיו הייתי עסוק בדברים אחרים. עכשיו כשהבאנו את אייל למנוחת הראש שלי יכול להתפנות לשנאה כלפי המנוול הזה".
רוברט, יוצא חיל האוויר העוסק בתחום המסוקים בתעשייה האווירית, אומר כי "עד היום עולם התעופה חשב על איך לא לאפשר לגורמים עוינים להיכנס לתא הטייס במהלך טיסה. לוביץ לקח איתו 149 נוסעים ואנשי צוות.
אחרי ההתרסקות של טיסת "ג'רמן ווינגס", החשיבה השתנתה. "אני חושב שחברות התעופה כבר יישמו את הלקחים", אומר האב. "בין השאר ישנה הנחיה שכאשר אחד הטייסים יוצא, צריך איש צוות אחר להיכנס לתא. צריך גם לבדוק יותר טוב את מעגל הפסיכים. אם עד היום בדקו רק אצל הטייסים, היום צריך לבדוק זאת גם אצל אלפי דיילים ודיילות שנכנסים לקוקפיט".
"בפעם האחרונה ראיתי אותו בצרפת", מספר רוברט. "שנינו היינו בנסיעות עבודה, לערים שמרוחקות שמונה ק"מ אחת מהשנייה. פעם ראשונה שהסתדר לנו. נפגשנו בערב, כמובן שהזמנתי אותו לסטייק מצוין ולבירה מעולה. אייל אהב סטייקים. אחר כך עישנו סיגר טוב וישבנו ופטפטנו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
התרעות פיקוד העורף